ביקור ניחומים של פעילים ישראלים בבית משפחת אבו חדייר

תמונה מספר 1
תמונה מספר 2
היום ביקרו מספר פעילים ישראלים את משפחתו של הנרצח מוחמד אבו חדיר בסוכת האבלים בשועפט. המבקרים מקבוצות שמאל שונות הביעו תנחומים וסולידריות עם משפחת אבו חדיר וקיימו שיחות עם תושבי השכונה שהתלוננו על כך שפוליטיקאים מנצלים את המצב כדי להגיע לבקר ולהוקיע את הרצח אך בשטח הם אינם עושים מספיק כדי להפסיק את ההסתה והדיכוי נגד הפלסטינים בישראל. מאוחר יותר מנעו אנשי השכונה את ביקורו של נשיא המדינה שמעון פרס בטענה כי הוא אינו איש שלום ושהוא מייצג את הממשלה שמסיתה נגדם.
דודו של מוחמד, סעיד, מחה על היחס שקיבלה המשפחה מהמשטרה בימים שלאחר הרצח. סעיד סיפר כי למרות התעקשות המשפחה כי מוחמד נחטף ע"י יהודים, עצרו המשטרה והשב"כ מספר בני משפחה כחשודים והעבירה אותם השפלות בחקירה כדי "שיתוודו" שמוחמד נחטף על רקע מאבק עם משפחות ערביות.
אביו של מוחמד הודה לפעילים היהודים שהגיעו לנחמו ואמר "שרפו לי את הילד, ומאז אני מת מאות פעמים מחדש".
מחר יערך בסוכת האבלים ארוע של תג מאיר
https://www.facebook.com/events/1483532151885151/
תמונות- גאי בטוביה

תמונה מספר 4
תמונה מספר 3

מודעות פרסומת

מנדלה- הדרך הארוכה לחופש?

לפני כשבוע ראיתי את הסרט "מנדלה- הדרך הארוכה לחופש". הסרט טוב, למרות שאין לי הסכמה עם האמירה האדאולוגית שלו. הסרט גרם לי במיוחד לרצות לכתוב גם קצת על הסאגה האחרונה בחייו של מנדלה- מותו ופארסת טקס האשכבה באיצטדיון אפ אנ בי.
obama

לאחר מותו הוצג מנדלה בצורה מגמתית ע"י התקשורת הממסדית ונציגי הממסד. הם הזכירו את מנדלה (חלקם כאלה שתמכו באפרטהייד בעבר) תוך שימת דגש ספציפי על הסלחנות שלו כלפי אלה שדיכאו את השחורים, על הנטישה שלו את המאבק המזוין, איך הוא ״התחבר״ לסוהרים שלו בכלא, ועל הקריאה שלו מהשחורים ללמוד את שפת האפריקאן (השפה המדוברת על ידי לבנים בדרום אפריקה, ב1976 דרישות ללימוד שפת האפריקאן ע״י ממשלת האפרטהייד הובלו למרד לא אלים בסווטו שאורגן ע"י ביקו והתנועה לתודעה שחורה, שאליו הגיב המשטר ברצח של מאות מפגינים). והסרט, אינו יוצא דופן במובן הזה, למרות שהוא מייצג אמירה אולי טיפה קצת יותר מורכבת. בתקשורת הישראלית חזרו שוב ושוב על הקלישאה המטומטמת של "למה אין מנהיג פלסטיני כמו מנדלה?", או בתרגום לשפת עיתונאי החצר והממסד, למה אין "מנהיג" פלסטיני שיהיה מוכן לקרוא לאי אלימות אל מול האלימות הברוטאלית של ישראל ולמכור את עמו בעבור נזיד עדשים. (וחשוב גם לזכור בהקשר זה, שבלי התמוטטות ברית המועצות, לארה"ב לא היה את הכח הפוליטי ליישם ולדחוף מנהיגים כמו ערפאת ומנדלה  לקבל הסכמים שאולי הם לא היו מסכימים להם אם היו נשארים עם התמיכה של ברית המועצות).

והעובדה שזה מה שהממסד שם עליו דגש צריך להראות לנו עד כמה לפעמים השיח הלא אלים, זה שמבקש ״לסלוח״ למדכא, זה שמתנגד לכל דבר ״מיליטנטי״, זה שרואה בשוטרים ״אחים שלנו״, זה שמנסה לעשות שינוי מבלי לשנות במהות את המערכת, הוא כל כך רפורמיסטי ולבסוף משתלב בדיוק עם הרצונות והאידאולוגיה של המדכא. והכי חשוב, האידאולוגיה הזאת לעולם לא תוביל לחרות אמיתית, כמו שקרה באפריקה, אלה רק להמשך הדיכוי באמצעים אחרים. ולכן, למרות שהסרט מעניין, הוא נופל לאותה תבנית שמקדשת פציפיזם ואי-אלימות (כי "הזמנים השתנו") כשבאותו הזמן אינו מראה מה הוקרב כדי שאותה אידאולוגיה תשרוד. בראש ובראשונה ההמונים בדרום אפריקה שכיום אולי מקבלים את ה"זכות" להצביע, אבל ממשיכים להיות מנוצלים בדרכים אחרות.

אז נכון, צריך לנסות לסלוח למדכא, בוודאי שאסור לנהל מאבק מתוך רצון לנקמה. אבל הכי חשוב, לא לבלבל בין סיבה למסובב, להמשיך לשים דגש על כך שישנה מערכת עם חוקים משלה שגורמת לאנשים להתנהג בצורות שונות. מנדלה (וכמובן עוד פעילים) שינה את אותה מערכת, הפך אותה לדמוקרטית יותר, אך לא איתגר אותה בצורה שתהפוך לשיוויונית. כשכלכלת דרום אפריקה החלה לקרוס תחת החרם, מנדלה יצא להגנת אותה מערכת, במקום לתת לה למות.
מנדלה

"אמור לי מי חבריך", ולכן חשוב להדגיש כי מנדלה "זכה" ליחס של כבוד מצד כל נציגי המדינות האימפריאליסטיות של המערב, אלה שממשיכים בניצול הכלכלי הברוטאלי של אפריקה ומדינות עולם שלישי, בגלל שבסופו של דבר, הוא לא איתגר את אותה מערכת גלובלית (ואולי הכי מצחיק או עצוב היה לראות את אובמה לא מזכיר את ההיסטוריה הארוכה של ארה"ב בגיבוי של האפירטהייד דרך השקעות והלוואות, וווטו באום נגד הצעות גינוי של דרום אפריקה). אם מנדלה היה מאתגר את אותה מערכת של ניצול, הוא היה מסיים מוכפש במערב כמו קסטרו או צבאס, ודרום אפריקה הייתה הופכת לעוד מדינה מבודדת כמו קובה או ונצאולה. צודק זיזק כשהוא כותב שהמתרגם לשפת סימנים, שהותקף בהתקף סכיזופרניה בארוע ההשכבה והחל לתרגם את הנאומים לג'יבריש היה האדם הכי ישר בארוע, הוא "תירגם" את כל דמעות התנין של נציגי המדינות האמפריאליסטיות, למה שהם באמת, צביעות וקשקשת חסרת פשר. באותו מעמד קפקאי, שבו אלה שממשיכים להנהיג מדיניות שגורמת למוות ועוני ברחבי העולם השלישי, מדברים על "מחילה" "שיוויון" ו"זכויות אדם", הארוע האמיתי היחידי הוא של שוטה הכפר שלו מותר לצעוק "המלך הוא ערום!".

מנאייק יהיו מנאייק, על טיוח הרצח של סמאר סרחאן

לפני כשבוע משפחתו של סמאר סרחאן הגישו ערער על סגירת תיק החקירה בגין הריגתו לפני כ3 שנים. הרצח, שבוצע ע"י מאבטח של ההתנחלויות בסילואן, היווה עליית מדרגה בדיכוי היום יומי שספגו הפלסטינים מאותם מאבטחים וגרר עימותים יום יומיים בין תושבי הכפר לבין כוחות הביטחון של המדינה. ההלוויה לוותה בהתקוממות הרואית שבה דגלי ישראלי נקרעו מעל בתי מתנחלים בסילואן, מכוניות צבא ומשטרה נשרפו, ומאות צעירים מכל רחבי מזרח ירושלים הגיעו לסילואן כדי למחות. 640_dsc_1914

מיד לאחר הרצח המשטרה אמצה את סיפורו של המאבטח, שהוא נקלע לסכנת חיים, והיה חייב לירות בסרחאן כדי להגן על חייו. אך סיפורו של המאבטח התברר כשקרי בגלל צילומי וידאו שצולמו מביתו של חבר. צילומים שהראו שאותו מאבטח התגרה, ירד מהרכב, ורדף אחרי סרחאן תוך שהוא יורה בו.

הערער שהוגש ע"י משפחת סרחאן הוא בעקבות סגירת התיק מ"חוסר ראיות" והכי חמור, בסצנה שכמו נלקחה מסרט שחיתות על המאפיה, כדור שנלקח מגופו של סרחאן "נעלם" ממחסן הראיות של המשטרה, ושלמרות הסתירות בין עדותו לבין צילומי הוידאו (מה שהיה יכול להוסיף אישום בעדות שקר) לא נמצאו "עדויות מספיקות" להגשת כתב אישום. המשטרה מינתה קצין ש"יחקור" איך אותו כדור נעלם מתחנת המשטרה, אותו קצין (כמה מפתיע) לא מצא כלום.

סיפור טיוח החקירה מראה שוב עד כמה המשטרה, היא גוף אנטי דמוקרטי שמחויב לאידאולוגיה דיקטטורית ולא לשמירה על החוק. גוף שלא רק מאמץ גרסאות שקריות של חשודים, אלה גם מעלים ראיות כשיש חשש, שמי שאמונים על מלאכת הדיכוי במזרח העיר, ימצאו אשמים ברצח. שגם אם ההריגה צולמה תמצא הדרך לטייח את הרצח. ואם זה מה שקורא כשהרצח מצולם, מה קורא כשהרצח אינו מצולם? כמה פשעים אלימות ורצח נבדו ע"י הממסד שאחראי על שמירת החוק, וכמה אנשים חפים מפשע יושבים בבתי הכלא בגלל בידוי ראיות של המשטרה?

האמת הפשוטה הזו צריכה להדהד בראשו של כל פעיל/ה שמנסים לשנות את מבנה החברה. מדובר בארגון שהוא כלי לדיכוי, דיקטטורה של מדינה גזענית, על הקבוצות המדוכאות. האמירה שיוצאת אל הרחוב מטיוח הרצח היא "דמם של פלסטינים (וכל קבוצה מדוכאת) הוא הפקר, יש לנו כמשטרה כח כדי להגן על אלה שרוצחים בדם קר."
לצערי, למרות שעברו כבר שנתיים מתחילת המחאה החברתית אני עדיין שומע הדים "שהמשטרה הם האחים והאחיות שלנו", "שיש אפשרות לעשות רפורמה במשטרה" וש"הם גדלו בשכונות עוני ומגיעים מאותם מקומות שאנחנו הגענו מהם ובסך הכל מנסים לשרוד". (וראוי לזכור בהקשר זה את הנסיון האיום של "כח לעובדים" ובכללם פעילים ראדיקאלים לאגד את מאבטחי ההתנחלויות במזרח ירושלים). מעבר לבעיתיות בדגש על זהות ולא על הפרקטיקה, אותה אידאולוגיה מייצגת חוסר אמונה באפשרות לשינוי ראדיקלי בחברה הישראלית, אמונה דוגמתית שפשעים הם חלק מטבע האדם, ולא יצירה של תנאי חיים ודיכוי מעמדי/עדתי.

לגבי נושא הזהות, לאורך ההיסטוריה השתמש המעמד השולט באנשים מתוך המעמד הנשלט לצורכי דיכוי. וכפי שכותב פרירה, דווקא העובדה שאותו מדכא מגיע ממעמד מוחלש, הופכת את התלות שלו בתפקיד לקריטית. הוא חייב להוכיח, כי הוא יכול להיות מדכא בדיוק כמו המעמד השולט, או שיאבד את עבודתו ויחזור לחיים מחוסרי קיום כלכלי. מלקולם אקס קרא להם "עבדי הבית", אלה שרואים את עצמם כחלק בלתי נפרד מבעל העבדים. אז נכון, ישנם שוטרים שמסרבים לעשות את עבודתם, יש כאלה שלא יפנו אם חד הורית לרחוב, אבל הדגש צריך להיות על זה, על סרוב למלא פקודות, ולא על איזה שהיא פסודו-"סולידריות" שמבוססת על זהות ולא על פרקטיקה של דיכוי.

ועד שאותם התנאים של דיכוי לא ישתנו, המשטרה תמשיך להגן על אותה מערכת גם במחיר של עבירה על החוק. הם ימשיכו לשמור ולהפיץ את מחלת הדיכוי, בזמן שהם נלחמים בסימפטומים, פשעים ועברות. ושוב, גם אם רבים מהשוטרים מגיעים מאוכלוסיות מוחלשות, זהות אינה מתרגמת אוטומטית למוסריות פרוגרסיבית, לא לאידאולוגיה של שחרור, והכי חשוב, שכל אחד ואחת יכולים להפוך למשתפי״ם של הממסד. שהמערכת מוכנה לתת פריוילגיות ומעמד למי שמוכנים למכור את הקהילה שלו. ושלא משנה כמה ננסה לעשות רפורמציה, לנסות לשבת ולדבר עם רכז המודיעין, לשוחח עם "השוטר הטוב", לשכנע את מפקדי התחנות, בסופו של יום, מנאייק יהיו מנאייק.

קצת על זיזק וחומסקי

בשבועות האחרונים אני עוקב בעניין אחרי העימות האדואולוגי שבין חומסקי לזיזק. הדיון בינהם מאוד מעניין לפי דעתי ומעלה שאלה חשובה שמתחברת לתרבות הבלוג שכתבתי עליה לפני כמה שבועות.chomskyzizekmain
אני חייב להודות שאם אני צריך לבחור צד אזי אני מסכים עם ביקורתו של חומסקי. זיזק כותב בחסד, מרצה מעולה, ומשלב סיפורים בתאוריה שלו שגורמות לי לצחוק כל פעם מחדש. אבל הוא גם חוטא בהרבה אקלקטיסיזם. פעם אקלקטיזיסם היה נחשב לכינוי גנאי וביקורת כלפי אקדמאים שכותבים מאמרים כמו שילדים מציירים ציור עם צבעי גואש. שימוש במגוון יצירות תרבות וחלקי תאוריות ללא קו שמקשר בינהם ושהופכות את המאמר למעניין אבל מחוסר תוכן משמעותי. מאמרים שלא רק שאין בהם ניסיון להגדיר איך משתמשים בכלים תאורתיים שנידונו כדי לבנות ולשנות, אלה אפילו הגדרה בסיסית של חלקי התאוריה שאיתם אותם כותבים משתמשים.

חומסקי לעומת זיזק הוא מרצה משעמם, ספריו עמוסים בפרטים היסטוריים יבשים, והפתרונות שהוא מציע נתונים לדיון ולביקורת. אבל אולי כאן הנקודה שאני מתחבר אליה, אצל חומסקי אני יכול לכתוב מדוע, לדוגמא, איני מסכים עם התאוריה שהקיבוצים בישראל בשנות ה30 הם ״דוגמא״ לאפשרות למימוש פרקטי של החזון האנרכיסטי. אני יכול להבין תאורטית את חוסר ההסכמה שלי איתו. אצל זיזק, גם כשאני לא מסכים, לדוגמא, עם הרעיון של ״תאצר של השמאל״, אני מוצא את עצמי שוב ושוב מנסה להבין למה הוא בדיוק התכוון. כשאני מנסה להחליט אם אני מתנגד לתמיכה שלו ב"קומוניזם", אני לא ממש בטוח שהבנתי את ההגדרה שלו למושג.
והביקורת הזאת עולה אצלי שוב ושוב מקריאה של ספרים של זיזק (ועוד תאוריטנים כגון לקאן), ראוי וחשוב שנדרוש מאינטלקטואלים (שמשייכים את עצמם לשמאל) שהתאוריות שהם מעלים יהיו קשורים לפרקטיקה (או דוגמאות של) שינוי המציאות. שאותם מאמרים לא יהיו עוד תרגילים ב"קריאה אחרת" או אבסטרקט תאורתי.

ובזה חומסקי מעלה את הרף מבחינת איך ראוי שדיון תאורתי יתנהל. שגם אם זיזק מתנגד לפוסט מודרניזם או תאוריה של זהויות הוא לפעמים משתמש בטיעונים שהם לא מאוד שונים במהות מהרלטביזם הנבוב שאותם אידאולוגיות מייצרות. יותר מזה, זיזק נותן "השראה" לעניות דעתי, למאמרים שנקראים כמו ספרי קודש בשפה זרה, כשהאחריות להבינם היא רק על הקורא/ת. אני מרגיש שהרבה פעמים זיזק "מנהיג" את אותה אסכולה של כתיבה, שמזכירה ניסיון להכין מרק מחלקים של תפריטים אחרים, רק בגלל שאותם מרכיבים היו טעימים במתכונים ההם. בארה"ב כשהיינו מעלים את הביקורת הזאת כלפי סטודנטים בלימודי פוסט-"בלה", הם היו טוענים חזרה שהתאוריות שלנו "טוטאליות", מייצגות "מודרניזם", ושמרקיסיזם הוא אידאולוגיה "ארופאית". אני חושב שיש משהו בביקורת הזו, למרות שברובה היא עוד תרוץ להתכנס בסובייקטיביזם של המציאות. החוזק בתאוריה היא "הטוטאליות" שלה, שמאפשרת להבין ולשנות את האובייקט/מציאות. בוודאי שאם שופטים אידאולוגיה לפי המיקום של המחבר/ת שלה אז אפשר להוסיף לסל "הארופאיות" גם את הפוסט מודרניזם (ליוטרד, פוקו, דרידה) והפוסט קולניאליזם (סעיד, ספיבק,באבה). שהריי כל אותם כותבים גם אם נולדו בארצות שהם חלק מהפריפריה הגלובלית, היו חלק ממשפחות אמידות והתאוריות שלהם התגבשו באקדמיות שנצאו במרכזי הכח של הקפיטליזם הגלובלי המערבי.
אם מאמר נראה כמו גופת פרנקנשטיין שהורכבה מחלקי גופות אחרים, ללא מכנה מחבר, עם שימוש מוגבל ולא מובן בתאוריות שונות, עם טיעונים שמתחילים ב״פגשתי את ההוא, ואז הבנתי שכל הקבוצה שאליו משתייך אותו אדם הם א,ב, וג״, או ״קראתי כמה אנשים שכתבו/שיתפו מאמר בפייסבוק ולכן אותה קבוצה היא א,ב,וג" או "ככה אמרו לנו במשפחה ולכן זה חשוב לי מבחינת זהות וחייב אוטומטית להיות נכון". אז אותו מאמר אולי יוצר תחושה טובה בקרב הכותבים ואלה ששייכים לאותה קליקה, אבל אין לו משמעות מעבר לזה ובטח שהוא אינו כלי שיוצר דיאלוג או שינוי. ואם אלה המאמרים שאנשי אקדמיה כותבים, אז ראוי שסטודנטים לא רק ידרשו להוזיל את שכר הלימוד אלה גם לקבל חינוך יותר טוב.

תאוריה שמאוהבת בעצמה כתאוריה, שמאופיינת באי בהירות מכוונים, שמתייחסת לתאוריות אחרות כאל סלט שממנו אפשר לבחור את הירקות שמתאימים לדיאטה מחשבתית אישית, היא בסופו של דבר כלי ריק. רדוקציה שמנסה לעשות השוואות רדודות כגון "א השתמש באותה תאוריה ולכן אותה תאוריה גזענית" היא ילדותית במקרה הטוב. העובדה שהיטלר היה צימחוני אינה הופכת את הפרקטיקה של צמחונות או טבעונות ללא נכונה או נכונה. המציאות הרבה יותר מורכבת מהתרגילים התאוריתיים הבאנליים הללו.

מה שתרבות הבלוג והמדיה החברתית עושה לנו

במאמר הזה אעלה כמה נקודות בעייתיות בנוגע למדיה החברתית, ומרחב האינטרנט. נדמה שאותו כלי שמכונה "בלוגיזם", וגם אלו שמכונים "מדיה חברתית", מלווים אותנו מתחילת חיינו, למרות שהתפתחו רק בשנים האחרונות.
street_art_16_banksy1

לצערי אין הרבה תיאוריה לגבי הכלי המאוד משמעותי הזה, למרות שכיום אין לנו את החופש להחליט לא להשתמש בו. אם אנחנו רוצים לשמור על קשר עם חברים, לקבל מידע על ארועים חדשים, לנהל דיאלוג עם חבר בחו"ל, להתמקצע מקצועית, אנחנו חייבים להשתמש באחת מהרשתות החברתיות. במקום תיאוריה ביקורתית רוב מה שאני רואה סביבי הוא רק הגנה וסינגור על המדיה החברתית. מושגים כמו "דמוקרטיה" ו"שיח של מחוסרי פריוולגיות" נזרקים לאוויר ללא ביסוס או ראייה יותר רחבה של מורכבותו של המדיום הזה. הייתי רוצה להדגים כאן כמה נקודות שחשוב לחשוב עליהן בהתייחסות להשפעה של אותם מדיומים על הפרקטיקה של פעילי שמאל וצדק חברתי.

חשוב לי לכתוב שחלק מהרעיונות שנכתבו כאן קיבלתי מהספר "Blogs theory" של ג'ודי דין. אלה שרוצים לקרוא על הנושא יותר בעומק מוזמנים לקרוא את הספר (יש אפשרות להוריד אותו בחינם מרחבי הרשת).

אז בואו נתחיל מאמירה שאמורה להיות מובנת מאליה, בלוגיזם ומדיה חברתית תורמים לשטף של ידע. אני לא חולק על זה, ועדיין אני רוצה להעלות כמה בעיות.

1: האם עודף ידע אינו תורם לרדידות וחוסר רלוונטיות של הנושא?
עודף ידע, צילומים וסרטונים של דיכוי על צורותיו השונות, גורם לפי דעתי לא למאבק כולל באותו דיכוי, אלה למה שמכונה בעגת הסייבר "פורנוגרפיה של בלגן". מדיום שאמור רק לגרום לנו לריגוש מרוחק ונטול מגע. קחו לדוגמא את הסרטון על הילד שנעצר ע"י חיילי צה"ל בחברון. רשתות האינטרנט והחדשות הקרינו את המקרה, צה"ל התנצל והבטיח לשנות, והכיבוש? ממשיך כרגיל. כולם (חוץ מפלסטינים) יצאו מורווחים, הצופים שהביעו דעה, השמאל שהביע ביקורת, צה"ל שגינה ותייג את הארוע כ"יוצא דופן", ומדינת ישראל שבה מתנהל דיון "דמוקרטי". עכשו אפשר לעבור לחשיפה הבאה.

התהליך הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. מה שמצופה מאיתנו כצופים הוא לא לצאת לרחובות ודרך פעולות כוחניות ואלימות להפסיק את אותו דיכוי, אלא לשתף ולעשות לייק. לתייג את חשבונות הפייסבוק של אישים ממשלתיים. לכתוב בלוג שמנתח את האירוע מחמש זוויות שונות (של הילד, האב, והחייל שגדל בשכונת מצוקה). לגרום לאותו מאורע להיות כמה שיותר פופולרי ברשת, כדי שמישהו מההגמוניה ידרש להתייחס אליו. השאלה אינה אם הארוע מהווה שינוי דרך והתנהגות, איך ניתן להפסיק את אותו אקט, אלה איך הוא ממותג. כמה המיתוג הנוכחי שלו פופולרי.

והמשחק הזה מזכיר את השאלה האידאליסטית והילדותית לגבי סובייקטיביזם ומציאות. כשעץ נופל ביער ואף אחד אינו שומע אותו, האם הוא עדיין עושה רעש? ואצלנו, מעצר של ילד אינו "קיים" אלה אם כן היא מצולם ומשותף. למרות שהכיבוש ממשיך וילדים ממשיכים להיעצר, המאורע הזה "נפתר", המיתוג הצליח. עוד משפחה פונתה מהדירה, אבל מנהלי עמידר היו חייבים להתייחס לארוע. בעתיד ימשיכו לפנות משפחות בשם כלכלת שוק חופשי, אבל המאורע הזה גם "נפתר".

וזוהי נקודה שמאתגרת המון פעילים ששואלים למה אלפי אנשים משתפים ארוע של הפגנה, עושים אטנדינג, ולא מגיעים לארוע עצמו. מדוע תמונות או סרטון של פינוי של משפחה זוכה להפצה של מאות אלפי אנשים, אבל אינו מוציא את אותם אנשים לרחוב כדי לעצור את אותו פינוי. אי אפשר להבין מושגים כמו "פמיניסטיות מקלדת" ו"תיאורטיקנים", בניתוק מביקורת על תרבות שדורשת מאיתנו רק להגיב ולהשתתף בצורה מאוד פסיבית.

תרבות הבלוגיזם והמדיה החברתית בשורות השמאל, (בצורה מאוד כוללנית) נשענת ברובה על דגש בחשיפה של ארועים וחוויות של דיכוי. אבל העובדה שנחשפנו לדיכוי חדש (או שנחשפו בצורות שונות שוב ושוב לאותו דיכוי) אינה לכשעצמה פתרון. להיפך, לרוב היא משמשת במדיה החברתית כ"סימון וי" על עוד ידע שאין לנו ממש מושג מה לעשות לגביו. וכשאותו כלי, חשיפת המציאות, נהפך למטרה בפני עצמה, אנחנו הופכים לצופים פסיביים שנממדים מוסרית על פי כמות הלייקים והשיתופים שאנחנו מחלקים. לא על פי פעילות בשטח לעצירה וחיסול של אותו דיכוי.

2. שטף הידע גורם להתייחסות לדעות כאל עוד זווית ראייה ששווה לאחרות.

שטף הידע מוביל להתייחסות לדעות כאל דבר סובייקטיבי. חזות הכל הפכה הדעה ואין שום אמת. שימת הדגש הפכה כבר מזמן במרחבי הסייבר על שמיעת עשרות ואלפי זוויות לאותה מציאות. זוהי פרקטיקה נכונה בשביל מי שלומד/ת ספרות או את כל תארי הפוסט, אבל לא למי שרוצה לשנות את החברה. מאבק הוא פוליטי, ופוליטיקה היא האקט (בין השאר) שבו אנחנו יוצרים חיבור ודרישה שמייצגת קבוצות של אנשים, התמקדות במציאת זוויות ראייה חדשות היא רק תחילת הסיפור. המטרה החשובה ביותר באותו תהליך היא לנסות למצוא נקודות חופפות בין נקודות מבט כדי ליצור דרישה פוליטית ופרקטיקה של מאבק. כשאותם ארועים נותרים רק כחוויות סובייקטיבית, כל מה שאנחנו נותרים איתו הוא רעיון. זוהי אפילו אינה תאוריה. זוהי תחרות של איזה סיפור מייצג את הזהות הכי מדוכאת. ומכאן הדרך להקמת "משטרת פריבילגיות", שאמורה להעמיד לדין את אלה שאינם שייכים לקליקה, ולדרג חוויות לפי "מי שמספר את הסיפור", מאוד קצרה.

כל האמור לעיל הוא בסך הכל עוד סימפטום של חברה פוסט מודרנית, שבה מושגים, סימבולים, והמציאות עצמה אינה אלה אוסף של ראיות סובייקטיביות. אבל הסתירה נמצאת ברעיון עצמו. אם ארוע של דיכוי הוא בסך הכל עוד חווייה בהיררכיה של זהויות, מי יכול לטעון שהחוויה שלו מייצגת דיכוי? אם לדוגמא בארוע שבו מעורבים זהויות מדוכאות משני צדי המתרס, כגון בפעילויות של מג"ב בשטחים, איך אפשר לקבוע שאותם חיילים מעורבים בדיכוי? שלמרות כל העוולות שהם חוו כמזרחים ע"י המדינה אין להם זכות לדאוג לעצמם כדי להתקדם מקצועית? שיש אמיתות והתנהגות מוסרית שחוצה זהויות ופריבילגיות? והכי חשוב, מהו הקו הפוליטי הנכון שלפיו אנחנו אנחנו אמורים להתנהג? לקלל ולצעוק על אותם חיילים שבסך הכל מנסים לשרוד את הדיכוי שנכפה עליהם, או לדבר אליהם במילים יפות ומחבקות בזמן שהם יורים על אזרחים?

3: המדיה החברתית ממכרת וכופה עלינו התנהגויות שונות.
היא דורש מאיתנו, ואנחנו מתנדבים למשחק הזה ללא התנגדות, להמשיך ולהגדיר את עצמנו ואת המציאות דרך אותם כלים ספציפיים. המציאות אינה מציאות, אם לא כתבנו סטטוס/עדכנו/עשינו לייק ושיתפנו. ולקרוא לאלה שקשורים לחשבון שלנו "חברים" הוא לא יותר מתודעה כוזבת. אנחנו מחליפים רגשות באוטומטים רובוטיים של "לייק", משפטי מפתח שנונים, ואקטים פסיביים. במקרים קשים, ניתן לראות איך החשבון הווירטואלי הופך לאישיות, וחוויות המציאות הופכות לפלקט ורקע בשביל הגדרת זהות במציאות וירטואלית.
לאותה התמכרות מתווסף בחוגי השמאל גם הדגש על פרובוקציה וטלטול ("הוא/היא באמת כתבו את זה?" "כמה רחוק היא/וה ילכו/יחשפו?"). סטטוסים, ובטח שבלוגים, אינם נכתבים בימינו ללא שיתוף של חוויה אישית ולרוב קשה. כאילו שישנו חוק אינטרנטי שתובע מאיתנו לחשוף חלק מעצמנו כדי שהמאמר שכתבנו ילקח ברצינות. או בחזרה למה שכתבתי בהתחלה, מאורע אינו אמיתי ונכון אלה אם כן הוא נכתב ע"י זהות מדוכאת. מעבודתי בטיפול באנשים שסובלים מהתמכרויות אני לא רואה בכל החשיפה האישית הזאת דבר פוזיטיבי. להיפך, לפעמים חשיפת יתר, או דגש רק על זה ללא תהליך אמיתי של ריפוי יוצרת חזרה על טרואמה ללא שינוי דפוסי התנהגות או פתרון. במילים אחרות, אנחנו חיים בחברה חולה שמפיצה מחלות ממארות, וכל מה שאנחנו מחפשים לקרוא הוא אנשים שנדבקו בצורות שונות, לא להמציא תרופות או להתחיל תהליך של ריפוי.
במקום לנסות להבין האם מחאות תורמות לפיתרון או מאבק בדיכוי, ההתמקדות היא באיך כל אינדיבידואל "הרגיש/ה" ומה הם כתבו על אותו ארוע. למי מותר לדבר על דיכוי. האם לא נכון יותר לראות את התמונה הגדולה, ללמוד מטעויות כדי להמשיך, ולשים קצת דגש גם על המטרה ולא רק על הדרך? מה הסיכוי שפעולות ישירות ומחאות יתקיימו שוב אחרי התנהגות כזאת?
ובמובן הזה, אנחנו נשאבים לפי דעתי למלנכוליה במובן הכי רדוד שלה. להחלטה דוגמטית שאינה מתירה למציאות להיות מורכבת. שבה חוויות אינם מתרגמות לנתינת כלים או יצירת דרך לעתיד שבו אנשי/ם לא יחוו את אותם חוויות קשות כמונו. אנחנו מכורים לא רק להגדרת המציאות דרך כלים שמצמצמים את האנושיות שלנו והופכים אותנו ליצורים רובוטיים, אלה גם לתחושת הריק, חוסר הסיפוק, והאכזבה מהמציאות. למעגל שבו אנחנו חושפים את עצמנו בשם חשיפת המציאות, רק כדי לחזור לנקודת ההתחלה. אני חושב ש לתהליך כזה אפשר לקרוא רק הרס עצמי.

אני רוצה להציע לסיום כמה אמצעים שיכולים להיות לעזר לאלה שאיתנו שמתקשים אם חלק או כל הבעיות שלעיל.

א. בואו נהיה מודעים לבעיות האלה ולא נתחיל לתרץ אותם כאילו שהכל זהו עניין של "דמוקרטיה" ושל מאבק "בשיח הגמוני".
ב. חשיפה של דיכוי דורשת תגובה במציאות הפיזית שאינה מתרכזת רק במיתוג
ג. פוליטיקה היא גם הניסיון לייצר חיבור ומאבק כוללני לקבוצה שלמה
ד. ניתוח עצמי לגבי התמכרות. למה חשוב לנו כל כך להיות נראים? למה חשובה לנו תשומת הלב וה"חברות" המזויפת הזו? מהם החסרים שאיתם איננו מתמודדים ושבאים לביטוי באובססיה דרך המדיה החברתית?
ה. בואו נתחיל לקחת אחריות על ארועים מעבר לחשיפה של חוויה אישית והתקרבנות. האם יכולנו לעשות אחרת? איך אנחנו יכולים לנצל את מה שקרה כדי ללמוד? איך אפשר לא להכניס לקופסא מגזרים שלמים אלה להיפך, לנסות למצוא נקודות השקה בין הניסיון שלנו לאחרים? מהו הדבר שאותו היינו רוצים לשנות כדי שאותו מקרה לא יקרה שוב?

הערות לסיום:
1: אין במאמר הזה תמיכה באידאולוגיה פרימיטיבית. אני מאוד בעד טכנולוגיה והמרחב האינטרנטי, כאן אני רק מנסה להגדיר כמה מרכיבים מאוד בעייתיים שקיימים בו. בוודאי שאיני מתעלם מהתרומה של האינטרנט לשיח שנותן במה לאנשים שאינם משתייכים לשבט הלבן, לזוויות ראייה שמאתגרות את תורת הפעילות שלנו, או לרדיפה שמנהלות מדינות נגד אנשים שחושפים מידע מפליל באינטרנט.

2: תגובות שדוחפות לתחרות על פריוולגיות וזהות לא יענו בדיאלוג. חוויות החיים שלי אינם מטבע עובר לסוחר הם אינם כלי שבו אני אשתמש כדי "לנצח" דיון תאורתי

קריית מנחם

קריית מנחם
על ברזלים,
ברחוב הנורית
שחודר כמו מחט
לקוסטה ריקה וגואטמלה.

מרחב שרעב
לעצמו, בניינים קפואים
מריחים שמות
מארצות אחרות. ילדים מתפקדים
על סוליות
של כחולים
שעולים לבקר בלילות – צו של בית משפט – אבל אני
מכור לטקסטורה שלך
קריית מנחם
שמתבשלת בתוך כפית,
לעמוד הענן
שמיתמר
מניירות כסף.

אני נרדם נמרח בזולות
מוח שעף
מחרא חזק חופש, חופש ורוח.

שקיות פלסטיק הופכות לצמיגים בוערים
באנגים לבקטבי"ם.
מבנים מפנים את עצמם מריקנות
ומשחררים מחוסרי בית תחנות אוטובוס פורשות כנפיים,
עפות קמיקזי לבנייני ממשלה ואני כל כך חולה
עלייך
קריית מנחם.

ארגו וסינדרום סקרלהט אוהרה

לפני כמה שעות צפיתי ב"ארגו" מה שהרגיש כמו לצפות במהפכה הצרפתית מזווית הראייה של האריסטוקרטיה שנסה על נפשה. אז נכון, אי אפשר להשוות בין המהפכה הצרפתית לזו האירנית, אבל עדיין, איך לעזאזל סרט על מהפכה של עשרות מיליוני אנשים אינו כולל את הנרטיב של המדוכא (או כולל בצורה מאוד שטחית ואוריאנטליסטית) מקבל פרסי אוסקר וכבוד בפסטיבלי סרטים ברחבי העולם?
argo

"ארגו" לקח אותי בחזרה אל שיחות שהיו לי עם גולים פוליטיים מאירן בארה"ב. רובם היו שייכים לשמאל האירני שהיה חלק מהמהפכה ב1979 ונרדפו לאחר מכן ע"י הכוחות של חומייני, כוחות שאיתם הם שיתפו פעולה כדי להפיל את שלטון השאה. החיבור ביננו נוצר ב2006 כאשר נראה היה שארה"ב או ישראל יתקפו באירן ויגררו את כל האזור למלחמה. אותם גולים היו צריכים להתמודד עם 2 בעיות, אחת האפשרות של תקיפה באירן, האחרת ההתגייסות הדוגמטית של השמאל בארה"ב להגן על המשטר האירני כ"אנטי אימפריליסטי". בהפגנות שאורגנו על ידיהם זה היה באמת אתגר, להתמודד עם הפגנות נגד של "שמאלנים" ולהסביר לאותם אנשים שהם אינם תומכים בתקיפה ישראלית או אמריקאית ואינם צריכים לבחור בין השלטון האירני ואימפריאליזם.

השיחות איתם כללו המון סיפורים מצמררים על עינויים תחת משטר השאה ועינויים תחת משטר האייטולה. על חברים שהוצאו להורג אחרי המהפכה בגלל שסירבו להעיד מול שופט שהם מאמינים באלוהים. סיפורי גבורה ומרד שממשיכים לקרות גם בימינו תחת המשטר הנוכחי. הסיפורים הללו מאוד הזכירו לי את הסיטואציה שבה נמצאים עמים רבים באזור, מצד אחד מאבק איסלמי (ואין כאן ניסיון ליצור הכללה של כל תנועה איסלמית), מצד שני מנהיגי מדינות שהם בובות מריונטה שקשורות לחוט אימפריאליסטי.

אנקדוטה אחת שאני זוכר היא כאשר משטר השאה החל ליפול, שרותי הביון המערביים החלו לשתף פעולה עם המשמר המהפכני בדמות נתינת רשימות של אנשי שמאל, הזרמת כספים ונשק. אותן ממשלות מערביות העדיפו שהכוחות המוסלמים יצאו מנצחים בחודשים שאחרי המהפכה מאשר שהשמאל יצליח לבנות בסיס כח והשפעה על עתיד המדינה האירנית. יכול להיות שזוהי קונספירציה, אבל אני זוכר ששמעתי זאת מכמה גולים אירנים.

"ארגו" אפילו לא מתיימר להראות את המורכבות הזו. מס השפתיים בסרט שניתן לחשיפה רדודה של הזוועות שעליהם חתומים משטר השאה, בריטניה, ארה"ב, או אהוב מתנגדי האפרטהייד הנשיא קרטר, לא מאפשר לצופים מערביים להבין מה באמת קרה באירן. סיפור הכיסוי להברחה של אותם דיפלומטיים כיוצרי סרט מדע בידיוני מתכתב עם העולם שהסרט מייצג- עולם פנטסטי שבו יש טוב ורע מהותני שמתגלם בארה"ב ואירן. ארה"ב, שרותי הביון האמריקאים, ואותם דיפלומטיים שמצליחים לברוח הם ה"טובים" (אפילו שביצעו פשעים). המשטר האירני ואירנים בכלליות הם "הרע" (אפילו שהתקוממו נגד דיקטטורה). אז נכון שלארה"ב הייתה שליטה ויד בדיקטטורה, ונכון שהמוסד והסי.אי.אי אימנו את המשטרה החשאית (הסוואק) בשלל טכניקות כולל עינויים. אבל בסופו של דבר הטוב נשאר טוב, והרע רע. תוסיפו את זה לדימוי הסטאוריוטיפי (והאורנטיליסטי) של השחקנים האירנים ובכלל יש כאן פנטזיה מערבית. ואולי בגלל זה הסרט צבר כל כך הרבה פרסים. הוא גורם לצופים מערביים להרגיש טוב לגבי עצמם והמערכת שהם חיים בתוכה. וכאן מתקיים מה שחבר קרא לו "סינדרום סקרלט אוהרה", זווית הראייה שמנתחת היסטוריה מנקודת מבטם של אלה שדיכאו, אלה שאיבדו פריווילגיות, אלה שהיו חלק ממערכת שביצעה פשעים (וכן, אני מדבר גם על זאנר סרטי "יורים ובוכים" של הקולנוע הישראלי). זוהי לא רק זווית ראייה אלה גם סוג של חינוך ואוריינטציה מאוד מתוחכמת, כי היא מתיימרת לייצג מורכבות בדמות מס שפתיים על פשעי "עבר" בזמן שהיא יוצרת אשליה שאותה פרקטיקה השתנתה. משהו בסגנון של- "אז בסדר, עשינו כמה טעויות, אבל בסופו של אנחנו הטובים וחלק ממערכת דמוקרטית בלה בלה בלה".
סקרלט

לסיום אני רוצה להציע, שאם את\ה דיפלומטים שחיים במדינה דיקטטורית שמקבלת סיוע צבאי מהמדינה שאתם מייצגים, תעשו טובה לעצמכם ולאזרחי אותה מדינה ותתפטרו לפני שההמונים באותה מדינה עושים מהפכה. תתפטרו כי אתם משתתפים ברצח ועינויים גם אם אתם רק מחתימים ויזות ונותנים דרכונים. זאת תהיה חוצפה ובורות (אולי אותה בורות שהביאה אותכם לתפקיד) להנצל בעור שיניכם ממהפכה שהיא מוצדקת ואחרי זה לכתוב בירוגרפיה או סרט על כמה סבלתם.