זה לא הגנים, זאת שיטה

"מה נשאר לי לעשות?" הוא שואל אותי, כאילו שלי יש תשובות. הוא חולה סכרת, הריאות בקושי מתפקדות, בעיות לב, וחובות שלא נגמרים. אני לוגם מהקפה בזמן שהוא מתאר לי איך הוא הולך לעמידר ושובר שם לפקיד את הפנים, "ואז אני בא ושואל אותו מה עם דירה? ואיך שהוא אומר לי אין אני מביא לו אחת באף." הוא עוצר להדליק סיגריה וממשיך "שיעצרו אותי. איך שאני משתחרר אני חוזר לעמידר ועושה אותו דבר". אבל מה על הילדים, אני שואל. "במדינה הזאת הכל הולך בכח. שלפחות יהיה להם בית בזמן שאני בכלא". הוא קם לחדר וחוזר עם מזרק אינסולין, "אני לפעמים מוותר על המרשם כי אין לי כסף. כי אני צריך לבחור בין התרופות לבין השכר דירה או המעון לילדה." הוא חוזר לשבת ושואל שוב "מה אתה היית עושה במקומי?"
אבל אין לי תשובות, אף פעם לא היו לי במצבים כאלה. הוא מדליק עוד סיגריה ואני כבר מתעצבן, "אולי תתחיל בלהפסיק לעשן?" אני אומר, ומתחרט מייד. "זה בשביל העצבים, מה אני אעשה?" הוא מסתכל לתקרה וממשיך "לפעמים אני מדבר ובא לי לבכות מהכעס."
שתיקה, אני רואה דמעות מבצבצות, ואני מעביר נושא. "אז איך הבן הבכור?", "הוא השתחרר ממעצר ברמלה למעצר בית. שאלתי אותו למה הוא היה צריך לעשות את מה שעשה, כל מה שהוא יכל להגיד לי שזה בגנים שלנו." הוא לוקח לגימה מהקפה לא לפני שהוא מוסיף "כוס אמק החיים האלה".

יש אנשים שבשבילם מוות הוא קונספט יום יומי. הוא מצב נתון, חרב דמוקלס שכל רגע יכולה ליפול. שלגביהם הדרישה של הפילוסופיה האקזיסנציאליסטית להתעמתות עם המוות הוא מצב קיומי, לא מהפך תודעתי. הם לא זקוקים להיידיגר כדי שילחץ עליהם להרהר על סוף חייהם, הם כבר שם בגלל מציאות הכלכלית. והמצב התודעתי הזה מאוד לא משחרר או נותן חופש, להיפך, הוא גורם לכעס ויאוש. וכשהאנשים האלה מתפוצצים, כשהם מפסיקים להאשים את עצמם בדיכוי הסובב אותם, כשהם משתמשים באלימות כלפי המערכת (ולא מנקזים אותה פנימה כלפי עצמם) כוחות הביטחון של המדינה נשלחים כדי לעצור אותם. בזמן שאלימות המדינה דרך שרותי הרווחה וניהול הכלכלה דוחקת אנשים למלחמת השרדות ומוות, לאותם אנשים אין את הזכות החוקית להשתמש באלימות חזרה כנגד המדינה. להם יש את "הזכות" להצביע לכנסת שמאכזבת אותם כבר שנים, להם יש את "הזכות" ללכת לבתי משפט ולנסות להגן על עצמם מפני מאות חוקים שלא סופרים אותם מלכתחילה, אבל אין להם את ה"זכות" לשנות או לפרק את המערכת שלא נותנת להם אפשרות לחיות. המעשה היחיד המותר להם הוא למות בשקט מבלי לעשות יותר מדי רעש. וכאשר (כפי שבטלר כותבת) הגוף האישי נהפך לשדה קרב בין האדם לבין המדינה, כששדה ההשפעה של האדם מאבד כח גם על הגוף האישי, מה הפלא שיהיו אנשים שיבחרו בהתאבדות רעשנית מול מצלמות? אנחנו יכולים להעלות שאלות לגבי מעשהו של משה סילמן, אבל אי אפשר להתווכח שהוא בחר שלא למות בשקט ברחוב. הוא בחר שלא להפוך את המצב חיים שלו ל"טרגדיה אישית". למשהו שקוף ובלתי קיים. מבין האופציות שהמדינה הותירה לו, הוא בחר למות בזמן המתאים לו ובתנאים שלו.

אין כאן נסיון לפאר או להאדיר את המעשה של סילמן, או לבצע מעשי אלימות כנגד פקידי ממשלה, אלה פשוט להבין יותר את המציאות שהמון אנשים כאן מתמודדים איתה. יש כאן מצד אחד אלימות בלתי נגמרת מצד המדינה נגד מאות אלפי אנשים, ומצד שני דרישה "לכבד" את החוקים ואת המדינה שיוצרת את האלימות הזאת מלכתחילה. והכי חמור, המדינה ממשיכה לייצר את האשליה שמאות אלפי המשפחות שחיות בעוני הם תופעה של בודדים ושל חוסר אחריות אישית. וכל פעם שעוד אדם מגיע למותו כי הוא או היא היו צריכים לבחור יותר מדי פעמים בין תרופות לבין שכירות או צהרון לילד, זהו רצח, חד וחלק. זהו רצח ע"י מערכת שלמה שבחדרי חדרים מודעת למה שקורה, ומצד שני מתעלמת ומכנה את אותו רצח כ"טרגדיה אישית".


the old way wasn't working so it's on us to do
what we gotta do, to survive

למושג "כח" ישנן המון הגדרות. ההגדרה שאני תמיד התחברתי אליה היא ההגדרה של יואי ניוטון מנהיג הפנתרים השחורים בארה"ב בשנות ה60, שנותנת משמעות של תנועתיות למושג (ואני חושב שהיא אינה סותרת ומשלימה את ההגדרה של פוקו ל"כח"). ההגדרה של ניוטון ל"כח" היא-1: להגדיר פנומן (תופעה) ו2: לגרום לאותה תופעה (על סמך ההגדרה שלה) להתנהג בצורה שאנחנו בוחרים. יש כאן משימת הגדרה שהיא כפולה- גם עצמית וגם חיצונית. הצעד הראשון הוא הגדרה. הגדרת המדינה לאותם מאות אלפי אנשים מוחלשים היא "כטרגדיה אישית". הם אשמים במצב, הכל בסדר עם מערך הרווחה במדינה, הכלכלה שלנו מצוינת. הם גורמים לאותה "תופעה" (השכבות המוחלשות) להמשיך להתנהג בצורה שאינה מערערת את המערכת או יוצרת יותר מידי בעיות לשליטה דרך הטפטוף הבלתי נגמר של אותה הגדרה, ודרך רשויות הביטחון ובתי הכלא הם ממשיכים למנוע מאותה תופעה להשתנות.
הגדרת "כח", כשהיא משמשת כאידאולוגיית מאבק, היא אולי אבן היסוד לשינוי. אנחנו מתחילים בשלב הראשון, שהוא איך אנחנו מגדירים את עצמנו (ואי אפשר להגדיר את עצמנו ללא התייחסות לדיכוי) מהן הבעיות שאנחנו רוצים לפתור, ומה ההגדרה של המדכא. ומכאן אנחנו ממשיכים לפתח שיטות שיגרמו לאותה מערכת להשתנות.

דוגמא מצוינת לסוג חשיבה זה הוא שחרור בניינים. יש כאן הגדרה של מערכת כלכלית שבגלל העליות והירידות של השוק חייבת לשמור על רכוש ריק,אפילו בזמן שאנשים גרים ברחוב. ע"י השתלטות על אותם בנינים אנחנו לא רק מונעים מהמערכת לפעול אנחנו גם גורמים לה לפעול בצורה מסוימת (אכלוס אותם בנינים).
בשנה הקרובה עומדות לנחות עלינו עוד גזרות כלכליות וקיצוצים. עוד משפחות ועוד אנשים יצטרפו למעגל העוני והיאוש. עוד אנשים ידחפו למעשי יאוש במרחב שנהפך בזכות המדינה לאזור מופרט שאמור לשרת רק עשיית רווח. אנחנו חייבים להתחיל לפתח דרכים לקחת את המרחב הזה חזרה, להשתמש במושג הכח כך שישרת את המטרות שלנו. להלחם על עתיד לכולנו לא דרך מוסדות הרווחה או המדינה אלה דרך בניית אוטונומיה והשתלטות על המרחב. אין לנו עדיין תשובות, אבל כדי למנוע את המשה סילמן הבא אין לנו ברירה ואנחנו מוכרחים להתחיל לנסות.

לפני שאני יוצא אנחנו מתחבקים. "זה לא בגנים שלנו, זאת שיטה" אני אומר ויוצא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s