געגועים לפמיניזם מיליטנטי

את עיקר החינוך הפוליטי שלי קיבלתי דרך פעילות פמיניסטית. בסביבות 2004 התחלתי לעבוד במרפאת נשים באוקלנד, ארה"ב. בבקרים הייתי מגייס כספים ממקורות שונים (שהלכו והתמעטו) ושלושה לילות בשבוע שמרתי על דלת הכניסה למרפאה.

תמונה

האידאולוגיה שהנחתה את אותה מרפאה הייתה פמיניסטית רדיקאלית. המרפאה סיפקה לנשים מידע רפואי על גופן, דרשה מעט מאוד כסף בעבור הטיפולים, ולא שפטה אף מטופלת שהגיעה לטיפול. הדגש הראשוני היה על חינוך, הוא הגיע מההבנה שהידע של נשים על גופן נלקח מהן ככל שמדע הרפואה התפתח, ושזוהי אחת הדרכים שפטריארכיה מבססת את עצמה בחברה המודרנית. קבלת אישור (ולא חוות דעת או המלצה) לטיפולים שנוגעים לאשה מממסד רפואי היא פסולה וסקסיסטית. נשים למדו לבצע בדיקות וגינליות, להכיר את הגוף שלהן (ולהפסיק להתייחס אל הואגינה כאל דבר מגעיל), לרשום את הימים בחודש כדי לדעת באיזה ימים ניתן להכנס להריון ובאיזה לא, אילו מאכלים יכולים לגרום להפלה טבעית (הרבה ויטמין סי), ואילו אמצעי מניעה אינם בריאים לגוף האשה (לדוגמא הפלות אינן מזיקות לגוף הנשי שלא כמו גלולות). מוצרים למחזור גם עברו ביקורת, והומלץ להתרחק מאלו שמכילים חומרים כימיים (כמו חלק מהטמפונים והתחבושות שמוצעים למכירה).

הדגש השני (ומה שגרם בסופו של דבר לסגירת המרפאה) הוא הטיפול בכל מטופלת גם אם לא היה לה מספיק כסף. נשים שלא היה להן כיסוי רפואי או לא יכלו לשלם טופלו וקיבלו שירות כמו כל מטופלת אחרת. תעודות זהות לא היו נדרשות כדי להקל על מהגרות, וחלק מהמטופלות היו ממלאות שמות בדויים כדי שבעלן או משפחתן לא יוכלו לגלות שהן עברו הפלה. מתנדבות סיפקו תרגום למגוון שפות כגון ספרדית, מנדרין, ואמהרית.

הדגש השלישי היה חוסר שיפוטיות, והוא אולי החשוב מכל כי הוא עמד בניגוד להתנהלות של מרפאות נשים ארציות אחרות (שאנחנו כינינו כשייכות לפמיניזם ליברלי) שכן הן הביעו ביקורת כלפי נשים ממעמד נמוך (או מהקהילה השחורה) שנכנסו להריון. אותן מרפאות ניסו בלי סוף לשכנע את אותן נשים לבצע הפלה או להשתמש באמצעי מניעה שלא תמיד היו בריאים או בטוחים. במרפאה שלנו הדגש היה תמיד לקבל, לעזור בדרך שהם בחרו בה, ואף פעם לא לשכנע אשה להחליט מה לעשות עם הגוף שלה.

המאבק באותם שנים בקרב הקהילה הנוצרית נגד הפלות הלך וגדל. היו לילות שהיינו צריכים להזעיק רשתות של תומכים כדי למנוע ממפגינים לפרוץ אל תוך המרפאה. במרפאות אחרות הונחו פצצות ונזרקו בקבוקי מולוטוב. מספר רופאים שביצעו הפלות ועובדים נורו למוות בשנים קודם לכן, והיו פעמים שתהינו אם אנחנו או אנשים שאנחנו מכירים יהיו הבאים בתור. המלחמה שהכריזו ארגונים נוצריים על הפלות התנהלה לא רק דרך אלימות בשטח אלה גם דרך חוקים ותביעות פרטיות שלמרות שלא מנעו ממרפאות לבצע הפלות, הפכו את הדבר למאוד קשה אם בכלל אפשרי.

בין הדברים שנתנו לנו כח באותם זמנים היו עשרות אלפי הנשים שהמשיכו להגיע למרפאה והקהילה השחורה באוקלנד (במיוחד נשים) שהמשיכו לתמוך בנו. נשים מהקהילה היו חלק מהצוות במרפאה וארגנו והתגייסו להפגנות וארועי מחאה. היחס של הקהילה השחורה להפלות (או לממסד הרפואי) לווה תמיד בחוסר אמון. בתחילת המאה ה20 חלק מהכוחות שדחפו להפוך הפלות לחוקיות בארה"ב הגיעו  מתנועת היוג'ניקס, תנועה שפעלה להורדת התמותה בקרב קהילות שאינן "מובחרות" ע"י סירוס ועיקור (לרוב בכפייה). נשים שחורות היו גם צריכות להתמודד עם הסטיגמה הגזענית שהן עצלניות, אינן רוצות לעבוד, ומביאות ילדים לעוני (מה שנשים מזרחיות צריכות להתמודד איתו כאן) כדי לקבל כספים מהמדינה. בקונטקס ההיסטורי הזה רבים ראו בנו שליחים של ממסד שמנסה להתעמר בנשים שחורות. ולכן השילוב וההנהגה של נשים שחורות במרפאה היה כל כך חשוב כדי ליצור אמון ביננו לבין המטופלות.

התאוריה הפמיניסטית ליוותה אותנו בכל הפעילות שלנו (וגם תאוריה קווירית שהייתה מאוד דומיננטית באזור), אבל אני חושב שההשפעה הכי חזקה עלינו הייתה אנדרה דורקין. הקריאה שלה להלחם ולהגן על נשים בכל האמצעים הנדרשים, הראייה שלה של המציאות כשדה קרב שבה מתקיימת מלחמה נגד נשים, סיפקה לנו תבנית תאורטית שעליה התבססנו לייצר פעילות שהייתה תמיד מיליטנטית. המשפט "נשים קיבלו את זכויותיהן דרך מאבק ברחוב" חזר על עצמו כמעט בכל פגישה שקייימנו. קבוצות וקורסים לנשים להגנה עצמית, פעילויות ישירות נגד כנסיות ואירגונים, התעמתויות אלימות עם הפגנות של נוצרים שהתנגדו להפלות. ההבנה תמיד הייתה שהמדינה פועלת נגד נשים מעצם הוויתה, שהמשטרה אינה גוף שיגונן על נשים, ושאנחנו במלחמת השרדות (והנתונים לגבי תקיפות מיניות באותה תקופה היו שכל אשה שלישית תעבור או עברה תקיפה). קשה לי לזכור צעדות של "נשים לוקחות בחזרה את הלילה" שלא הסתיימו במעצרים ובהתנגשויות עם המשטרה שאותה ראינו כאחראית לקיומה של מערכת גזענית וסקסיסטית (המשפילה נשים שבאו להתלונן על תקיפות מיניות). רק בישראל שמעתי לראשונה את הקלישאה ש"אלימות היא אקט גברי" (במקום לנהל דיון האם אלימות היא אכק נכון). השיח שהתייחס אל התנהגויות מסוימות כאל "נשיות" או "גבריות" היה קיים בעיקר בקרב אנשי דת (או אנשים רוחניים), לא בקרב פעילים או בסביבה שאני פעלתי בה. המשפט הממוחזר שאני שומע כאן רבות של אנדרה לורדה ש"כלי העבודה של בעל העבדים לעולם לא יוכלו לשמש להרוס את ביתו" מעולם לא שימש להשתקה של ניסיונות למאבק מיליטנטי והגנה עצמית, אלה כדרך לא לשעתק את הדיכוי שקיים מסביבנו (מישהו חושב שאנחנו צריכים להפטר מכל מדע הרפואה בגלל שהוא שימש  לדיכוי של קהילות מרג'נאליות?).

הפמיניזם שאני התבגרתי לתוכו הוא פמיניזם שאינו רואה מאבק ללא שילוב הדרישות של הקבוצות המדוכאות ביותר בחברה. שמשלב גברים ושם דגש על מאבק פרקטי בשטח, אוטונומיה, תוך כדי שילוב של פעולות ישירות. הוא פמיניזם שאוהב ומחבק אבל גם כועס ובועט ומוכן לסיכונים שכלולים במלחמה על זכויות נשים מול המדינה.

בארץ הדוגמאות שאני מוצא לאותו פמיניזם רדיקאלי הן ספורות. עמותת "אחותי" היא דוגמא לפמיניזם כזה. אבל בים הפעילות שאני נמצא בו הדברים שאני חווה הרבה פעמים הם פמיניזם ליברלי ושטחי, ואם הוא רדיקאלי הוא בעיקר תאורטי. מין ההתייחסות שטחית שמתמקדת קודם כל בדובר (או דוברת) ואח"כ באידיאולוגיה או בפעילות פרקטית. במקום שהשאלה הראשונית תהיה האם אקט מסוים הוא נכון ומשרת את כלל האנשים בקהילה אני קורא אין ספור דיונים על הזהות של הדובר/ת או ניסיונות פסודו-מדעיים של ניתוח אישיות.

ובאווירה כזאת, שבה מה שמקודש אינו אידאולוגיה פמיניסטית אלא זהות מגדרית מה הפלא שמעטים הגברים שמכנים את עצמם פמיניסטים? כשפעיל הוא אנס בפוטנציה או מנותח דרך עדשה שמלכתחילה מגדירה אותו כמדכא, למה שגברים ירצו בכלל להיות חלק ממאבק פמיניסטי? אם מאבק פמיניסטי הוא מירוץ להוכיח מי יותר מדוכא ולמי יש פחות פריולגיות אז המאבק שלנו יכלול מעט מאוד אנשים (או יכלול הרבה גברים מהשכונות ופחות נשים שמשתמשות באותה חשיבה). פמינזם רדיקלי יוצא החוצה מהגדרות וקופסאות שנוצרו בחברה שלנו ("כלי האדון"). פמיניזם רדיקלי רואה מאבק ארוך בשטח, נגד ממסד ענק, יצירת קהילה ולא רק איך יראה המאמר הבא.

ואותה ראייה שאינה רואה בגברים חלק ממאבק פמיניסטי (או מהות שאינה נתנת לשינוי), היא אותה ראייה שמונעת מנשים מכל הזרמים והעדות להצטרף למאבקם של נשים מזרחיות בשכונות. המאבק, לדוגמא, למען זכויות דיור הוא לא רק במהות מזרחי אלא גם נשי. הנשים הן אלה שנשארות עם הילדים וצריכות להתמודד עם כל החרות מביטוח הלאומי, הוצאה לפועל, עמידר, רבנות, והסטיגמות הנוראיות שמלבישים עליהן. הן אלה שצריכות להתמודד עם אלימות בבית ואלימות ברחוב (וזה לא סתם שאת "המעברה" מנהיגות בעיקר נשים חד הוריות). אבל שוב, אם גברים הם מדכאים בפוטנציה, אז נשים אשכנזיות (או נשים שאינן שייכות לאותו מעמד או שכונה) הם גם מדכאות בפוטנציה. וכאן יש בעיה מהותית שמונעת לפי דעתי מהמון אנשים להתחיל לתמוך בפעילויות שונות ולהיות חלק ממאבק. המצב שבו הפעילים במאבק החברתי הם קבוצה של אנשים שאת כולם אפשר להכניס לתוך חדר קטן, הוא בלתי נסבל. או שאנחנו רוצים לעשות שינוי, או שאנחנו רוצים להרגיש טוב על זה שאנחנו מרגישים רע בזמן שהדיכוי ממשיך להתעצם. את/ה לא צריכים להיות מאותה קבוצה מדוכאת כדי לתמוך במאבק של אותה קבוצה. השאלה של ייצוג אינה רלבנטית כאן לפי דעתי. אפשר להיות פעילים במקומות שונים תוך כדי שהאנשים שמנהיגים את אותו מאבק ספציפי הם מאותה קהילה ומייצגים את האינטרסים של אותם אנשים.

לסיום, אנחנו רוצים וחייבים ללמוד איך לשלב גברים במאבק פמיניסטי. אנחנו זקוקים ורוצים דווקא את אלה שמגיעים מהמעמדות והעדות המדוכאות ביותר. דווקא אלה שיש בהם זעם וכעס ורוצים כבר "לשרוף את כל המדינה". אלה גברים שלמרות שאינם חווים דיכוי נשי, הם חווים דיכוי אחר. הם נולדו לתוך מערכת שמצד אחד תובעת מהם לספק קורת גג לילדיהם, ומצד שני לא מספקת להם את הכלים והעבודות לעשות זאת. שדורשת מהם "להיות גבר" אבל משפילה אותם כשהם תובעים את הזכויות המגיעות להם. שיוצרת דיכוי שהם אינם יכולים לברוח ממנו, כולאת אותם כשהם מנסים לברוח לרגע עם קצת סמים, אבל ממשיכה לתת לאותם סמים לזרום ברחובות שהם גרים בהם. הם נושאים את הטראומה של ההגירה והדיכוי נגד הוריהם שעלו ממדינות ערב בזמן שהם רואים את ילדיהם מתחילים עוד מעגל של עוני ושל "עבריינות" (אני זוכר שהרבה מהחברים שגדלתי איתם פגשתי מאוחר יותר לא בפגישת מחזור בבית ספר אלא בכלא). זהו זעם שיכול להוביל לאלימות פרוגרסיבית שמופנית נגד המערכת. זהו זעם מוצדק ונכון על חיים שמעולם לא הייתה לנו בחירה בהם. זהו זעם שיכול להתחבר למאבק פמיניסטי רדיקלי ולמלחמה לא רק על הזכויות האינדיווידואליות שלנו אלא גם למאבק על זכויותיהן של נשים. אבל זה אף פעם לא יקרה אם לא נצליח לראות בכל אדם, גם בגברים, פוטינציאל לשינוי. ובמילים הכי פשוטות, מאבק פמיניסטי לעולם לא יצליח ללא שילוב של גברים בתוכו.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “געגועים לפמיניזם מיליטנטי

  1. חבר יקר. יש לי הסכמה ואי הסכמה. כאישה, קצת קשה לי עם זה שגבר יבוא ויסביר לי מה זה פמיניזם. זה מרגיש לי קצת כמו הסגברה. אבל נניח לזאת. כלומר, לבוא ולהגיד, יש פמיניזם טוב ופמיניזם רע, פמיניסטיות שפועלות נכון וכאלה שלא פועלות נכון. זכותו של כל אחד ואחת להיאבק לקידום האינטרסים שלו בדרכ בה הוא או היא בוחרת. במילים אחרות, פמיניזם לא חייב להיות ראדיקלי, אבל ראדיקליות חייבת בעיני להיות בעלת פן פמינסטי > הכרה בככ שהחוק משמש את הממסד ככלי לחזקים בכדי לנצל ולפגוע בחלשים מהם

  2. פינגבק: התעוררות « האחות הגדולה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s