אחרי השמשה המנופצת

לפני כשבוע נפגשתי עם אדם שגר איתנו תקופה באוהלים בתקופת המחאה החברתית. הוא נעלם בסוף המחאה, חזר הביתה למשפחה ולילדים. כששאלתי אותו למה עזב הוא ענה: "המחאה נכשלה, יש לנו עם שלא איכפת לו מכלום. לא משנה כמה ידפקו אותנו הפוליטיקאים הם ימשיכו להצביע לאותם אנשים". המהות של המשפט הזה היא משהו שאני שומע בצורות שונות מאנשים שונים, גם כאלה שעדיין פעילים במחאה. זהו יאוש שלפי דעתי לא נכון מבחינת ניתוח ההיסטוריה של המחאה והפוטנציאל לעוד מהפכה חברתית.

תמונה 1

המאבק החברתי תפס רבים מאיתנו בשמאל הרדיקאלי בהפתעה. ההשפעה של שיח הפריווילגיות, הפך אצל חלקנו למבט על אנשים כרובוטים. מכונות שנדונו להתנהג בצורה מסוימת שמתבססת על מגדר, גזע, לאום, ורקע מעמדי. ישראלים, אפילו מזרחים, "נדונו" להמשיך לתמוך במשטר בהתבסס על מעט הפריוילגיות שהם מקבלים יחסית לפלסטינים. הראייה הזו, רואה רק את קצה הקרחון, ומאבדת מורכבות בשם פרגמטיזם.

ראייה זו היא משהו שלדעתי כולנו סובלים ממנו (במילים "כולנו" ו-"אנחנו" אני מתייחס לקבוצות שונות, ואין כאן ניסיון לעשות הכלללה של כל השמאל). האידאולוגיה הזו כשהיא מעורבבת עם יאוש תהומי מהמצב הפוליטי כאן (וההיסטורי של מלחמה שלא נגמרת) מובילה לפי דעתי לניהליזם- התמוטטות אמונית בכל הערכים והמציאות הפוליטית המקיפה אותנו. ראייה של המציאות מסביבנו כמלאת שקרים. מוסדות המדינה, הערכים שמוטמעים בנו ע"י התרבות והתקשורת, צורת החיים שבה אנחנו מוכרחים להתנהל, הכל נחשף במלוא כיעורו.

כשניטשה כתב על ניהליזם, הניהליזם שהוא דיבר עליו היה הקריסה באמונה דתית. העולם הערום והמנוכר שאנחנו נותרים איתו כשלחיים שלנו אין משמעות. הבנה שהמודעות העצמית שיש לנו אינה אלוהית (וייחודית לבני אדם), אלה רק "עונש" שכל מה שהוא מותיר לנו הוא להרהר על סופה של אותה תודעה. ניטשה תיאר שני סוגי ניהליזם. ניהליזם פסיבי ואקטיבי. הפסיבי הוא הניהליזם שמתעסק בעצמי ובעולם המופשט. סיימון כריצלי (פרופסור לפילוסופיה באנגליה) מתאר את הניהליזם הזה כאובססיה והתמקדות במרחב הוירטואלי, אמונות רוחניות למיניהן, קנייה של מוצרים ללא ניצול (או אצלנו מוצרים אורגניים), ובכלליות התעסקות באישי מבלי להתייחס לשינוי המציאות. המציאות לניהליסט הפסיבי סופה לאכזב. הניהליסט הפסיבי יאמר לעצמו בסופו של דבר ש"טבע האדם" (או המגדר והלאום) הוא משהו קבוע שאי אפשר לשנותו, וכי התועלת הגדולה ביותר שניתן לעשות היא לנסות לחיות חיים משמעותיים עבור האינדוודואל בלבד.

הניהליסט האקטיבי לעומת זאת רואה ערך בפעילות שמסתכמת בפירוק ומיטוט של העולם. הוא מיואש מהמצב, אך בוחר (בצורות קיצוניות) "למות על הרגליים מאשר לחיות על הברכיים". הוא מחוייב למטרה של "לעשות בלגן" אך לא מעבר לכך (ושוב כאן אני מדבר לא על אנשים ספציפיים אלא בעיקר על עצמי). הניהליסט האקטיבי מסרב לשבת בבית ולדבר על כמה העולם רע, אך מעבר לפעילות (שבהרבה מקרים מסכנת את חייו כמגן אנושי) הוא לא מציג שום חזון. הוא מונע מכעס על המציאות, ויאוש מכך שדבר לא ניתן לשינוי. הוא רואה את המאבקים שהוא פעיל בהם כמאבקים ששקולים להתקוממות בגטו וורשא. חסרות סיכוי, אך נותנת לו לפחות את הבחירה איך ומתי למות. הניהליסט האקטיבי מתקדם יותר מהנהליסט הפסיבי בכך שהוא לפחות פועל במציאות, אך בסופו של דבר שתי האידיאולוגיות מונעות מתוך יאוש וחוסר אמונה בבניית עתיד טוב יותר. ברור כי המציאות בפועל מורכבת יותר, וכי לניהליזם פנים רבות.

  אני לא חושב שניתן להגיע לפעילות פוליטית בוגרת מבלי לעבור את שלב הניהליזם. את השלב שבו אנחנו מבינים עד כמה איום ונורא העולם שבו אנחנו חיים. כמה רחוק אלה ששולטים בנו מוכנים לסכן את כולנו בשביל רווח אישי. כמה ש"החוק" אינו דבר דמוקרטי שמשקף את הצרכים של החברה, אלא דרך לכפות עלינו חיים שמעולם בחרנו בהם. שהצבא והמשטרה הם גופים שעוברים על החוק יום יום כדי לאכוף חוקים מפלים (ושמח"ש הוא ארגון מטופש שנועד לא לעשות כלום). אני רואה זאת הרבה סביבי כרגע, והאידאולוגיה הזאת משקפת גם את מה שאמר לי אותו פעיל שעזב את המחאה. אבל הראייה הזאת בסופו של דבר היא מאוד בעייתית ולא נותנת אפשרות להתקדם ממנה לשלב שהוא גם בונה ולא רק מבקר.

אני קורא לפעמים דברים שאנשים כותבים או פעולות והפגנות שתנועות מוציאות (ושוב ההגדרה היא מאוד כללית ואינה מתייחסת לאף אחד ספציפית) שאת כולן ניתן לסכם במשפט אחד: "המלך הוא עירום". ואם בסיפור המלך הוא עירום ההמונים הטפשים (ובגלל זה הראייה הזאת מאוד אליטיסטית) "מתעוררים" בגלל המשפט של אותו ילד שרואה את המציאות כמות שהיא, הפעולות או המאמרים שאני רואה לא נועדו לשינוי תודעתי, אלה לחזרה בלתי נגמרת על אותה סיסמה בצורות שונות. "חשיפה" של המציאות לאותם המונים מטופשים שמסרבים להשתנות. ביקורת לויאלית שחושפת את אותם תכנים. ומה אם כולם מודעים לכך ש"המלך הוא ערום"? מה אם מאות אלפים של אנשים יודעים שהפולטיקאים מושחתים, שהכיבוש הורס, שהגזענות נגד מזרחים והדרת נשים הם איומים וצריכים להפסק, אבל הם פשוט מיואשים מדי מכדי לראות עתיד או מציאות אחרת? מה אם ישנם מאות אלפים (ואולי מיליונים) שרוצים מציאות אחרת אבל כל פעם שאנחנו דוחפים להם לפנים חייל שמתעלל בפלסטיני הדבר היחידי שעובר להם בראש זה "לפחות אנחנו לא במצב של אותו פלסטיני?" איזה פתרון אנחנו מספקים לאותם אנשים? איזו משמעות הם יכולים לקבל מהמציאות לכל השאלות הללו? מצד אחד התכנסות באינדוודואל ובעצמי, ומצד שני לשרוף צמיגים "לעשות בלגן" ולהצביע כל ארבע שנים לכנסת.

אז זהו, שהניהליזם הזה יכול להביא אותנו רק עד גבול מסוים. אנחנו חייבים להתחיל לנסות ולחשוב על פעילות שהיא מעבר להתנגדות גרידא, ויצירת מרחב (בפרקטיקה) שהוא גרעין של החברה העתידית שהיינו רוצים לראות.

חזרה לאותו משפט שנאמר לי ושהתחלתי איתו את המאמר. המחאה לפי דעתי לא נכשלה. היא מעולם לא התקיימה מספיק זמן כדי להכשל. נעשו טעויות, וזה קורה כל פעם שמנסים ולומדים משהו חדש, אבל אותן טעויות אינן מהוות את הבסיס והמהות של אותה מחאה. החשיבה שהמהפכה נכשלה היא ראייה פרגמטית שרואה את ההיסטוריה כמהלך של מנהיגים. ראייה מרקסיסטית של ההיסטוריה נותנת דגש או מבינה שההמונים עושים היסטוריה. והמחאה הראתה בדיוק את הפונטציאל הגלום במאות האלפים שהיו מוכנים לצאת לרחובות. היא הראתה לכל מי שעד אז חשב במונחים דטרמיניסטים שאנשים אינם רובוטים, שהם אינם פלקטים שעליהם ניתן להקרין תאוריות מהותניות. שאנשים, גם כאלה שנהנים מפריווילגיות שונות, יכולים להלחם למען שינוי ושלטון חדש. אני זוכר את אותו ערב שהפגנו בתל אביב אחרי המעצרים האלימים של דפני ליף ואחרים ביום שלפני כי הם ניסו להקים מאהל חדש. האנשים שאני אישית ראיתי היו צעירים ממעמד בינוני. ועדיין הם היו מוכנים לסכן את עצמם כדי לנפץ זכוכיות בנקים, לזרוק ביצים על העירייה, לשרוף פחים, ולזעוק נגד האלימות של המדינה. ערב אחד מה שהוא ברור מאליו נהפך ל"ברור מאליו" עבור אלפי אנשים. אם הם יכולים לעשות זאת, אז קל וחומר שבשכונות העוני ובפריפריה (כמו שקרה במחאה) אנשים יהיו מוכנים לצאת ולהלחם. הפוטנציאל לבניית עולם אחר הוא הלקח הכי חשוב שצריך לקחת מהמחאה החברתית, לא ראייה חלקית ופרגמטית שמסתכמת  ב"מה יוצא לנו מזה".
המחאה החברתית היא שלב ראשון לפי דעתי במעבר תודעתי בקרב ישראלים אל עבר ניהליזם. אני מאמין שאחרי שגם המפלגות החדשות שנבחרו יאכזבו ולא יצליחו להביא מציאות כלכלית טובה יותר המחאה תחזור בצורה אלימה יותר. את אבק השריפה אנחנו רואים כל יום מסביבנו בדמות מאות אלפי האנשים שרעבים ללחם, שנקלעים לעוד חובות למרות שהם עובדים. השאלה צריכה להיות באיזה צורה היא תחזור, בצורת ניהליזם אקטיבי, התפרצות ומהומות,  או ניסיון לבניית אוטונומיה וחברה אחרת?

אין לי תשובות או מפה לאיך לבנות חברה אחרת, רק פעולות מאוד כלליות שיכולות להוות התחלה של דרך. מוכנות לנסות ולטעות בשביל יצירת מפה. אסור לנו להתייאש או לקחת צעד אחורה בגלל שעכשיו נראה (מעל השטח, בראייה פרגמטית) שאנשים חזרו לבתיהם ונכנעו לשיטה. להיפך, עכשיו הזמן להמשיך בפעילות כדי להרחיב את המעגלים. לפלוש לבנינים ולדירות (או לתמוך באלה שעושים זאת). לבנות קהילות של פעילים ואוטונומיה. העצמה של אלה שאין להם מה להפסיד ומוכנים להלחם. רק כך נוכל להיות מוכנים לגל הבא של המחאה ולדחוף אותו למקומות יותר רחוקים מאלה שהמחאה האחרונה הגיעה אליהם. רק כך נוכל ללמוד ולהבין איך אנחנו יכולים ליצור עתיד אחר.

7 מחשבות על “אחרי השמשה המנופצת

  1. הנחמה והמוצא מהניהליזם האקטיבי בעיני היא הקהילה."מבפנים", מתוך עצמינו ולא כלפי חוץ. בניית קהילת פעילים שוויונית ומכילה.

  2. פינגבק: הילדים של המחר | בלוג בעוו'נתא

  3. Here, though only partially, we have hit upon an enormous truth which we doubt will be recognized as reasonable before it becomes brutally real: we cannot transcend nihilism without realizing it, nor realize it without transcending it. Crossing the line means the general destruction of things as such, or in other words the annihilation of nothingness. In effect, at the moment when society’s socialization attains completion, each existing being fades away into what he represents in the totality that he can then come to occupy a place in materially, with his whole being absorbed by what he’s participating in. Hence there is nothing that must not be destroyed, no one that can be guaranteed pardon, inasmuch as they are part of a real order, a Common, that was designed only to separate us. In the Sabbatean tradition, the moment of the general destruction of things was given the name Tiqqun. In that instant, each thing is repaired and removed from the long chain of suffering it underwent in this world. “All the subsistence existence and toil that permitted me to get there were suddenly destroyed, they emptied out infinitely like a river into the ocean of that one infinitesimal moment.” (Bataille, Theory of Religion) But the “perfect silent ones” that carry universal ruin within them also know the paths that lead beyond it. Jakob Frank, the absolute heretic, handled this truth in his usual abrupt style: “Everywhere Adam went, a city was built; but everywhere I have set foot everything will be destroyed. I came to this world only to destroy and annihilate, but what I will build will last eternally.” Another heretic said likewise, a century later: “no matter what you want to undertake, you have to begin by destroying everything.” Whether Tiqqun will bring life or death depends for each person on how much of his illusions he has been able to lose: “it is to the extent that clear consciousness wins out that the objects effectively destroyed will not destroy mankind itself.” (Bataille). It is certain that those who have not been able to throw off their reifications, those who persist in putting their whole being into things, are doomed to the same annihilation they are. Whoever has never experienced one of those hours of joyous or melancholic negativity cannot tell how close to destruction the infinite is. What we’re saying here is in no way reverie; events such as these can be found scattered throughout history, but since the world was still not unified in a substantial totality, they remained mere local curiosities. The laughable Ortega y Gasset tells, in his The Revolt of the Masses, how such a catastrophe came about in Tijar, a village near Almeria, when Charles III was crowned the king, on September 13th, 1759, as follows: “The proclamation was made at the town’s Central Square. Soon afterwards, drink was ordered for the whole enormous crowd, which consumed 250 gallons of wine and 13 gallons of brandy, and the pernicious vapors warmed their spirits in so fine a manner that the crowd spilled over towards the Town Granary all yelling ‘viva’ repeatedly, went inside, and threw all the wheat that was in there and all the Treasury’s 900 silver coins out the windows. Then they proceeded over to the City Hall, and made them throw all the tobacco and money out of the doors of the Tax Collector’s office. They did the same in the shops, to spice up the festivities, scattering all the edible and liquid goods that were inside. The ecclesiastical State contributed in a lively manner as well; then, with great cries, the women were called upon to throw out everything they had in their houses, which they did with the most total selflessness because there was nothing left: bread, wheat, flour, barley, plates, kettles, mortars and chairs. These rejoicings went on until the village was completely destroyed.” The imbecile then concludes – oh bitter irony – “Admirable Tijar, the future belongs to you!”

  4. מאמר טוב ומעודד שיש אנשים נחושים כמוך, אם כי לא צריך להפריד בנייה מהרס, בשביל לבנות משהו אתה צריך להרוס את מה שכבר קיים שם. מעבר לזה, כול דיון נוסף על הדרכים לא יהיה נבון כאן.

  5. המחאה פשוט לא נוהלה נכון , ולכן פוליטיקאים מזדמנים תפסו עליה טרמפ – ראה ערך לפיד – יש עתיד.
    כמו כן לדעתי אל לנו לבוא בטענות לפוליטיקאים – הם יודעים לעשות טוב מאוד את מה שהם רגילים לעשות – קרי לשים זין . אבל פני הפוליטיקאים כפני העם , אנחנו בחרנו בהם .
    לעניין ניהול המחאה לדעתי – אין טעם להמשיך ולהתקבץ ברחובות , אנחנו רואים כי מספר האנשים הולך ופוחת – צריל לעבור לפסעם ראדיקלים / משפטיים – לפתוח בבגצ"ים ותתביעות אישיות – נגד מוקדי השררה והטייקוניזיה והקשר הישיר ביניהם – רק היום נתתי מספר דוגמאות על נערי האוצר שהם ממש הגיס החמישי והסוס הטרויאני של הטייקונים במסדרונות המשל והכסף , וכל טוויסט קטן שהם עושים בתקציב , איזה טיקון מרוויח – ואז הם פושים בגיל 45 מהשרות הממשלתי וישר מתברגים לתפקיד בכיר באחת מחברות הטייקוניות , זה ממש שוחד למפרע – כולם יודעים וכולם שותקים.
    בקיצור את המלחמה הבאה צריך להלחם שם ולא ברחובות שאמנם מצטלמים הרבה יותר טוב אך פחות אפקטיביים בשלב מסויים.

  6. היי אהבתי את המאמר, ואת הניהליזם..
    יש רק נקודה אחת שאני לא בטוח לגביה וזו "לבנות קהילות של פעילים". קהילות כאלה קימות והיו כבר הרבה לפני המחאה החברתית, באופן אישי אני מרגיש שזה יוצר רק בועה חברתית שמתעסקת בעצמה, בסגנון החיים הנכון לחבריה ובהוקעה של מי שלא עומד בהם. אנשים שהם "אקטיביסטים" מקצועיים הם האנשים שבסוף יהיה להם פחד מהחוק, שרגילים וחיים צורות קבועות של מחאה ובסוף מתקזזים בתור עוד חלק של הסטטוס-קוו, ובאופן כללי מאבדים את הניצוץ המהפכני אחרי שהתישו עצמם בהפגנות משעממות, ויכוחים תיאורטים באינטרנט ורצח אופי בפייסבוק. בתור מישהו שהוא טיפה חלק מזה – אני לא חושב שהשינוי יבוא מפה.
    וגם בנוגע לסקוואטים בתור תנועה המונית זה אידאלי אבל הרבה פעמים זה עול ששוחק יחידים, יכול לפגוע בהם מאוד קשה מבחינה כספית (תביעות אישיות, הוצאות פינוי. אחרי הכול אנחנו חיים במדינה יהודית) ובאופן כללי הרבה פעמים נעשה לזה פטישיזם במקום להתייחס לזה רק בתור עוד כלי בארגז הכלים שלנו. כמובן שהמצב שונה אצל אנשים שאין להם ברירה אחרת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s