לגבי נועה שינדלינגר

בשבוע שעבר געשה הרשת והתקשורת בגלל התבטאויות (פרטיות) שכתבה נועה שינדלינגר בפייסבוק. לפני שאני מתחיל לכתוב מה אני חושב על אותם אמירות, חשוב לי להגיד שהמתקפה על נועה היא ברוטלית ואיומה וליבי איתה. מעבר לכך, זוהי מתקפה על כל מי שמחשיב את עצמו לחלק מהשמאל, זוהי מתקפה שבמהות שלה שוללת את האפשרות להעלות שאלות שמאתגרות את הסדר הקיים, ובמובן יותר עמוק את החובה שלנו לאתגר את המערכת. אז לפני הכל, סולידריות עם נועה.

תמונה

לצערי מכל ההמולה בנוגע להתבטאויות של שינדלינגר השאלה המרכזית בדברים שהיא כתבה נותרה מיותמת,- האם מותר להשתמש באלימות כנגד צבא כובש? האם טייסים בצה"ל הם בבחינת פושעי מלחמה? ולכן חשוב לי להתייחס למהות של מה שנועה כתבה. אלימות הוא מושג שיכול להיות פרוגרסיבי ודכאני (כמו רוב הפעולות האחרות שאנחנו מבצעים). אני חושב שמותר לאנשים להגן על עצמם כל עוד יש איום ממשי של פגיעה מהצד התוקף. אלימות היא גם דבר שאסור להקל בו ראש, לא כל חייל (למשל שבויים) ובטח שלא אזרחים הם מטרה לגיטימית. וכאן יש לי בעיה עם מה שנועה כתבה. אני לא יודע את הסיפור האישי של אותם טייסים, אני יכול לשער מה הם עשו, אבל ללא הליך משפטי אין לי דרך לדעת בוודאות שהם פושעי מלחמה. אני לא מכיר אותם ולא יודע איזה פעולות הם ביצעו. וכל עוד זה ככה אני לא רואה טעם בהבעת דיעה לגבי מותם. גם אם הם היו פושעי מלחמה, גם אם היו באמצע הפצצה של בית בעזה, ותוך כדי הם היו מתים, אני לא בטוח שהיה לי על מה לשמוח. הטרגדיה כאן היא שבעולם אחר, האנשים הללו היו עושים דברים אחרים.

המקרה של שלזינגר הזכיר לי שתי מקרים אחרים. האחד של מלקולם אקס, שקרא להתנקשות בנשיא קנדי "תרנגולות שחזרו הביתה", במובן שההתנקשויות שארה"ב מבצעת בנשיאים של ממשלות אחרות גרמו להתנקשות בקנדי. שאומה שרוצחת נשיאים וראשי ממשלה בכל העולם צריכה לצפות שאותה פעולה תתבצע נגד נציגים של אותה מדינה. המקרה השני היא של וורד צורציל, פרופסור ללימודים אתניים שכתב אחרי פיגוע ה11 בספטמבר במאמר שנקרא "יש אנשים שדוחפים חזרה", שהאנשים שנהרגו במגדלי התאומים והפנטגון ייצגו "אייכמנים קטנים". אלה במגדלי התאומים כי הם עבדו בתאגידים שעסקו בניצול של העולם השלישי, ובפנטגון כי הם היו חלק מהבירוקרטיה הצבאית של צבא ארה"ב. אקס וצורציל סבלו מהתקפות שונות אחרי אותם התבטאויות, וגם במקרה שלהם לא עסקו בשאלה המרכזית שהם העלו שהיא האמפריליזם הנצלני והרצחני שארה"ב מייצגת. ההתבטאויות שלהם שימשו תרוץ לימין לתקוף את השמאל הרדיקאלי ובמקרה של צורציל לאיים על החופש האקדמי באוניברסיטאות (צורציל פוטר מעבודתו). בעצרות שאירגנו באותה תקופה בתמיכה בצורציל רובנו לא הסכמנו עם מה שכתב, אזרחים הם אזרחים, וגם אם הם עובדים בתאגידים רצחניים הם לא מטרות לגיטימיות. אוסמה בן לאדן ואל קעדה אינם תנועה פרוגרסיבית, ועדיין היה חשוב לנו להמשיך את הקו המחשבתי שצורציל התכוון אליו- שארה"ב מבצעת רצח דרך מלחמות וניצול כלכלי ולכן אין לנו להתפלא כשאנשים תוקפים חזרה או רואים באמריקה אויבת.

חשוב לי לסיים עם מה שהכי הפריע לי במה שנועה כתבה, האמירה ש"אני אדאג לשטויות כמו צלם אנוש אחר כך, כשהמאבק יסתיים בהצלחה". אני חושב שאנחנו חייבים לחשוב על מוסר מלחמתי גם כשהמאבק ממשיך. מותר לנו לבקר חלק מהפלסטינים על צורת המאבק המילטנטי שהם מנהלים. לאנשים בשדרות יש את הזכות לחיות ללא פחד מטילים כמו שלאנשי עזה מגיע לחיות ללא הפצצות יום יומיות של צה"ל. שתיקה שלנו מול פעולות אלימות שגויות תביא עתיד שבו אותם בעיות ימשיכו לצוץ (מעבר לעובדה שאותם דברים הם רעים בפני עצמם). אנחנו לא יכולים לדחות דברים "לאחרי המהפכה", אלה אם כן אותה מהפכה היא רק חילוף של השלטון ולא חילוף רדיקאלי של יחסי הכח בחברה. אנחנו זקוקים לחשיבה שדוחה את הדיכוטומיה האדואלוגית בין "ג'יהאד" ו"מקוורלד" (או במקרה שלנו התנגדות וכיבוש). חוסר הסכמה עם המדוכא על פרטים שונים אינה הופכת אותנו אוטומטית לתומכים במדכא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s