הילדים של המחר

כל אומנות מייצגת קו מחשבה ורעיון פוליטי. אותו קו פוליטי אינו ברור מאליו, ואנו יכולים להתווכח על המשמעות של יצירות אומנות שונות, אבל אני מתנגד לרעיון שאומנות היא  אבסרקטית. משהו שקיים "מעל" פוליטיקה (כאילו שפוליטיקה היא מושג שניתן להגדיר אותו בגבולות) אומנות תמיד נוצרת במרחב מסוים, בכלים שונים, וייצוג של זווית ראייה וקו מחשבה שהוא בסופו גם פוליטי.

תמונה

אני אנסה בעתיד לכתוב עוד מאמרים על סרטים שונים שמייצגים לפי דעתי רעיונות ואידאולוגיות חשובות. הסרט שעליו אכתוב כאן הוא "הילדים של המחר", בבמויו של אלפונסו קוארון (שגם ביים את "ואת אמא שלך גם"). הסרט מצולם ברובו בסגנון ריאליסטי ובשוטים מאוד ארוכים. הדבר נעשה כדי לחבר את המציאות עם הצופים ללא מניפולציות של צילום. הדבר חשוב במיוחד בגלל הנושאים שבהם עוסק הסרט, תקווה משמעות ויאוש.

"הילדים של המחר", מתקיים באנגליה בחברה עתידנית וטוטליטרית שבה האנושות סובלת מעקרות. בנוסף לכך זיהום ומשבר עולמי בכל העולם משאיר את בריטניה כמדינה בודדת שבה יש עדיין את האפשרות לשרוד מעבודה (מה שגורם למהגרים רבים להגר לשם). הסרט מתחיל עם מותו של האדם הצעיר והאחרון שנולד בתקופה זו. בזמן שהגיבור הסרט תיאו (קלייב אוון) קונה קפה, הידיעה בדבר מותו של אותו צעיר משודרת בכל רשתות הטלביזיה. אנשים מסביב תיאו מזילים דמעות, אך הוא אינו מתרשם וממשיך לעבודתו. גם פיצוץ של אותו בית קפה כמה שניות לאחר שהוא יוצא ממנו אינו משפיע עליו. טיאו כבר מזמן איבד עניין בחברה שמסביבו. בהמשך הסרט כשהוא וחבר מדברים על האפשרות שקיימת מחתרת של מדענים שמנסים למצוא תרופה לעקרות, הוא עונה "מה זה משנה אם הם קיימים? העולם כבר הרוס". כמו רוב הדמויות בסרט, תיאו מייצג את הניהליסט הפסיבי בעולם הראשון. פעיל לשעבר, אין לו אמון באנושות, במיוחד באנושות שאינה מצליחה ליצור משהו חדש (הילדים מסמלים המשך ויצירה). תיאו מעדיף להשקיע את חייו בשתייה והימורים. לכל אורך הסרט, בזמן שתיאו הולך ממקום למקום, המרחב מנסה לפרוץ את האדישות שלו ללא הצלחה. פיצוץ של בית קפה, כנופיות שתוקפות את הרכבת שהוא נוסע בה, מחסומי משטרה ואלימות של הצבא, ומהגרים שמעונים וכלואים במכלאות שהוא עובר לידם בדרכו הבייתה. אך תיאו כבר סיגל קו מחשבה שעוזר לו להתעלם מכל זה (משהו שמאוד מזכיר ישראלים שממשיכים בחייהם כרגיל למרות כל הדיכוי שהם חשופים אליו ומתבצע ממש לידם).

האדישות של תיאו עוברת תפנית כאשר הוא נחטף ע"י מחתרת (ואהובתו לשעבר) שפועלת נגד הממשל. הם מבקשים מתיאו שישיג מסמכים בשביל מהגרת שהם מנסים להבריח. תיאו מסכים להענות לבקשתה של המחתרת למרות שהוא מאוד אדיש לפעולות שלהם. האהבה שלו אל החברה לשעבר, גורמת לו להסכים לבקשה. המחתרת מייצגת את הניגוד לתיאו בדמות הניהליזם האקטיבי. חברי המחתרת אינם מדברים על עתיד אחר, אידאלים או ערכים. המטרה היחידה שלהם היא "ההתקוממות", נקמה במובן הצר ביותר, הקרבה של ערכים ורצח בשביל אותה מהפכה. הם מעוניינים בראש ובראשונה בהתנגשות עם המשטר, לא בבניית חברה טובה יותר. תיאו שמהר מאוד מודע כי אותה מחתרת מושחתת ורצחנית חושב לעזוב, אך כשהוא מגלה כי אותה מהגרת בהריון (ארוע שלא קרה כבר 18 שנה) הוא מחליט לעזור לאותה בחורה כדי להביאה לקבלת טיפול רפואי.

כשתיאו נוסע לבקש אישורי מעבר מקרוב משפחתו (ניג'ל) שעובד במשרדי הממשל שנקראים "תיבת האומנות" (לפי דעתי בפרפאזה על תיבת נח או תיבת ארון הקודש בבתי כנסת), שבהם נאגרים יצירות אומנות היסטוריות (הרבה ממה שאכתוב על הסצנה הזו לקוח מהפרק הראשון של הספר "ריאליזם קפיטליסטי") אנו נחשפים לעולם של האליטה, עולם שגם הוא מוגן במחסומים וצבא. ניג'ל מסמל עוד דוגמא של ניהליסט פסיבי, התאוריטיקן. אובססיבי לגבי הסובייקטיביזם העצמי, במשמעויות העמוקות של יצירות אומנות בזמן שכל האנושות נעלמת אל מול עיניו. הוא מעוניין בהגדרות אבסטרקטיות של המציאות ולא במציאות עצמה. כשתיאו נכנס אל הקומה שבה עובד ניג'ל נראה פסל "דוד" של האמן מיכלאנג'לו מתנוסס מאחורה. כשהוא וניג'ל יושבים לאכול ציורו של פיקסו "גרניקה" נראה על הקיר. מהחלון ניתן לראות את בלון החזיר מהופעות של פינק פלויד (שמייצג את הממסד/קפיטליזם). אך אותן יצירות אומנות מאבדות כל משמעות ברקע. כי בעולם נעלם שבו אין יצירה של חדש לאותה אומנות אין שום משמעות. כשתיאו שואל את ניג'ל למה הוא עוסק באומנות כשבקרוב לא יהיו אנשים שיוכלו להעריך אותם, ניג'ל עונה לו בכנות :"העניין הוא טיאו, שאני פשוט לא חושב על זה". וכאן ישנה נקודה חריפה שחשוב להדגיש, החדש תמיד מגדיר את עצמו בהקשר לישן, בזמן שהישן מנהל שיח עם החדש. בעולם שהחדש (בדמות דור צעיר) אינו קיים מה הטעם ביצירות אומנות? מה המשמעות של "גרניקה" כשאין דור להגות ולהגדיר מחדש את המושג פשיזם? ובחזרה אלינו (ובפראפרזה מהמניפיסט הקומוניסטי) האם נותרה משמעות בעולם שבו הכלכלה הקפיטליסטית נהפכה לחלק אינטרגרלי כל כך מחיינו? עולם שבו קל לנו יותר לדמיין את סופו בגלל אותה מערכת כלכלית מאשר לדמיין חברה אחרת? בעולם כזה לאובייקטים אין משמעות כי אין דור חדש שיצפה בהם ויגדיר וייצור דברים חדשים ביחס אל הישן. עקרות היא אנלוגיה לחוסר האפשרות ליצירה, למצב קיומי שבו דברים לא משתנים, אלה רק חוזרים על עצמם בצורות שונות. מלחמות, זיהום גלובלי, דיכוי, ומשברים כלכליים. כולם חוזרים על עצמם כחלק מ"טבע אנושי". כשבסרט מוצגים סימבולים שונים ממהפכת התרבות בסין, תמונתו של לנין, או גרפיטי של המגל והחרמש (ושל בנסקי), כמו יצירות האומנות הם משוללי כח ואינם יכולים להוות מצפן לעתיד טוב יותר. התרופות הפסיכיאטריות שמחולקות בסרט ע"י הממשל מדגישות מצב זה שבו כחברה אנחנו מווסתים את ההתנהגות שלנו ביחס למציאות, ולא את המציאות ביחס אלינו. במקום להלחם לדוגמא בתופעה של דיכאון בחברה ע"י מתן אפשרויות לחיות בכבוד, אנו ממציאים כדורים שיאפשרו לנו להמשיך לעבוד בתנאים מחפירים (מה שפוקו הגדיר כביו-כח). אנו הופכים את הדיכוי לאישי, ואת המציאות למשהו כללי ואבסרקטי שאינו זקוק ולא יכול להשתנות.

מצב קיומי זה יוצר את ההתנהגויות שמגולמות בדמויות בסרט, ניהליסטים פסיביים ואקטיביים (טיאו הוא האנטי-גיבור האולטמטיבי, אלכוהוליסט ומהמר, הולך ייחף, חסר תשוקה לחיים) לעומת חברי המחתרת האקטיביים. לאף אחד מהם אין תשובה איך לשנות את המצב הקיים בצורה רדיקאלית. הממסד והמחתרת בסרט מייצגים צדדים הפוכים לאותו מטבע, שניהם מאמינים ש"המטרה מקדשת את האמצעים". הממשל בדמות עינויים וכליאה כדי לשמור על הביטחון, והמחתרת שמוכנה לרצוח ולסכן את חייה של אןתה מהגרת כדי להצית התקוממות. המחתרת (וחשיפה להפגנה של תנועה איסלמית בעיר המעצר של המהגרים) מייצגים צורך מאוד רדוד ב"התקוממות" וקידושו של המוות אל מול מציאות קשה ומייאשת.
אל מול כל זה מגיעה "התקווה", האפשרות של לידה והתרבות מחדש של האנושות. למרות שהבמאי מפלרטט עם רעיונות נוצריים, האנשים המאמינים בדת נראים בסרט בצורה מזלזלת. אפילו האחות המיילדת שעוזרת לתיאו מצטיירת כאשה לא מאוד חכמה. כשהיא מעלה את הטענה ש"לכל דבר יש סיבה", אנו נותרים עם השאלה איזה מין סיבה יכולה להצדיק דיכוי ורצח.
מאוד נהניתי מהסרט אך לצערי הוא לא ממש פותר את האינדוודואליזם העמוק שקיים בעולמנו שמגולם בנהליזם פסיבי/אקטיבי. אחת מהשאלות המוסריות שעולות בסרט היא האם מותר למחתרת להשתמש באותה מהגרת כדי לעורר את ההמונים להתקוממות או האם עדיף להביא אותה אל קבוצת המדענים כדי שיתנו לה טיפול רפואי. הסרט יוצא מנקודת חשיבה שהאינדוודואל הוא היחיד שיכול לקבל החלטות על חייו ועל הצורה שבה הוא בוחר להאבק. זה בסדר גמור כל עוד זה אינו נהיה גולת הכותרת של המאבק, כל עוד איננו משתקעים בסובייקטיביזם- האידאולוגיה שדוגלת בהגדרת העולם רק דרך זווית הראייה של האינדוודואל. בחברה הוירטואלית אותה אידאולוגיה נהייתה לדת, אין דגש על ניסיון לראות את העולם מכמה נקודות מבט, על יצירת קבוצות מאבק שבהם נושאים עולים תוך כדי שיתוף של דעות שונות. בעולם זה, ניסיון אישי היא מהות כל פעולה, ובמצב כזה אין זה נכון שאנשים שונים יעשו מה שהם מוצאים לנכון כדי להאבק (למרות שזו גם תהיה התקדמות על פני כל האלפים שיושבים על התחת ולא עושים כלום), פעולות חייבות להתקבל בצורה קולקטיבית מתוך הקרבה של האינדוודואל למען הקבוצה, לא הקרבה של הקבוצה למען האינדוודואל. ובאותו קונטקסט להשמיע שוב את הקלישאה ש"השמאל אינו שונה מהותית מהימין", הוא רק תרוץ לאינדוודואליזם עמוק שמחזיר אותנו לאותו ניהליזם פסיבי.
הסרט שנעשה ב2006 לפני שהמשבר העולמי היכה המלוא עוצמתו והאביב הערבי שסחף מיליונים בעולם למחאה בכל מקום, מייצג זווית ראייה קצת מיושנת. אנו חיים בסביבה חדשה שבה אפילו קפיטליזם וצורת החיים שהוא כופה עלינו אינם מובנים מאליהם. יש תקווה ביצירת משהו חדש, ישנה התקוממות תודעתית שאנו יכולים להתחבר אליה כדי להוביל מהלך לחברה חדשה. אותה תקווה שמגולמת בסרט בזכות הריון ולידה, מסמלת את החברה החדשה שאנחנו חייבים לעמול עליה גם במצב חיים עקר. כבר עכשו, כשהמחאה אינה מתפוצצת ואין אלפי אנשים ברחובות אנו חייבים לספק תקווה וסמלים שיכולים להיות תבנית שעליה תתבסס חברה החדשה. להתכונן להתפרצות הבאה. פעילות שטח שתיתן תקווה לעולם אחר לכל מיליוני האנשים שחיים כאן ושאינם רואים מוצא מהמציאות המאיישת. עוד לפני שאנחנו שוברים בנקים חוסמים כבישים ושורפים צמיגים (דבר שהוא חשוב בפני עצמו), אנו צריכים להגות תכנית פרקטית שמייצגת את העולם שאנחנו היינו רוצים לחיות בו. קואופרטיבים, פלישות לבנינים ריקיים, תמיכה באלה שפולשים לדירות עמידר, שחרור של אוכל וחלוקה שלו בקהילות, דחיפה קדימה לתפקידי מפתח של יחידות מקהילות מג'נדריליות, סולידירות שאינה מבוססת על "מה יוצא לי מזה". וכפעילים, דרך חיים של הקרבה למען האחרים והעתיד. במצב החיים הנוחכי אין לנו ממש ברירה, זה או התנגדות, או עמידה מהצד והתכנסות בעצמי.

אני ממליץ גם לראות את הראיון עם זיזק על הסרט:

2 מחשבות על “הילדים של המחר

  1. היי. אני חושבת שפספסת משהו- מיכאל. דווקא הסולידריות האנושית מתגלה במלוא יופיה בסרט הזה . האחות המיילדת שמלווה את תיאו נותנת מונולוג חשוב מאוד לפני שהיא מקריבה את עצמה, ומתארת במילים מאוד פרוזאיות את המציאות שגרמה לה לפעול. היא מהווה דוגמה ומודל לכך שגם אנשים "פשוטים" יכולים להיות כוח משמעותי שיוביל לשינוי. להצלתה של הגיבורה כולם משלבים ידיים ומניחים את הרובים, אפילו הפליטים במחנה הריכוז מוכנים לסכן את חייהם עבור המהגרת ההרה, כך שתיאו הגיבור לא פועל בכלל בחלל ריק והקרדיט לא מגיע רק לו. ראויה לציון במיוחד היא הסצינה שבה במהלך קרב יריות , עוברת המהרת והבן שלה וכולם מפסיקים להיחלם. זהו "נס החיים" שגם הוא מהווה כוח מניע, לא רק הניהיליזם. חשוב לציין גם את היותה של המהגרת אפריקאית במקור- ההתייחסות הזאת היא קצת קולוניאליסטית, כאילו תפקידה של היבשת השחורה לספק כוחות חיים למערב המידלדל, היא תלוייה באדם הלבן שיציל אותה ובכלל מייצגת "אנושיות פרימיטיבית" שעוברת רומנטיזציה בניחוח גזעני.

    • אני חושב שכל האנשים שמקריבים את עצמם למען המהגרת (קי) עושים זאת בצורה אינדוודואלית. מתוך דחף סובייקטיבי ולא כחלק מהתארגנות קולקטיבית. המיילדת לפי דעתי מייצגת את האידאולוגיה הזו בצורה הכי בעייתית. היא מנסה למצוא משמעות דתית בכל ארוע, מזעזע ככל שיהיה למרות שזה בלתי אפשרי. כניג׳ל נרצח היא אומרת לטיאו ״שיש סיבה לכל דבר.״
      ברור שיש כח באדם ״הפשוט״, אני לא סותר את זה.
      לגבי הניתוח שלך על עובדת היותה של קי שחורה אני ממש לא מסכים. אני חושב שהעובדה שהיא שחורה ומהגרת הופך את כל הרעיון להרבה יותר חתרני, במובן שהצלת האנושות תלויה במישהי שמגיעה ממעמד מדוכא ומאפריקה. ברור שהאנשים שפועלים למענה הם לבנים, הסרט הוא ביקורת על העולם הראשון ועל בריטניה וחוקי ההגירה שם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s