קצת על זיזק וחומסקי

בשבועות האחרונים אני עוקב בעניין אחרי העימות האדואולוגי שבין חומסקי לזיזק. הדיון בינהם מאוד מעניין לפי דעתי ומעלה שאלה חשובה שמתחברת לתרבות הבלוג שכתבתי עליה לפני כמה שבועות.
אני חייב להודות שאם אני צריך לבחור צד אזי אני מסכים עם ביקורתו של חומסקי. זיזק כותב בחסד, מרצה מעולה, ומשלב סיפורים בתאוריה שלו שגורמות לי לצחוק כל פעם מחדש. אבל הוא גם חוטא בהרבה אקלקטיסיזם. פעם אקלקטיזיסם היה נחשב לכינוי גנאי וביקורת כלפי אקדמאים שכותבים מאמרים כמו שילדים מציירים ציור עם צבעי גואש. שימוש במגוון יצירות תרבות וחלקי תאוריות ללא קו שמקשר בינהם ושהופכות את המאמר למעניין אבל מחוסר תוכן משמעותי. מאמרים שלא רק שאין בהם ניסיון להגדיר איך משתמשים בכלים תאורתיים שנידונו כדי לבנות ולשנות, אלה אפילו הגדרה בסיסית של חלקי התאוריה שאיתם אותם כותבים משתמשים.

חומסקי לעומת זיזק הוא מרצה משעמם, ספריו עמוסים בפרטים היסטוריים יבשים, והפתרונות שהוא מציע נתונים לדיון ולביקורת. אבל אולי כאן הנקודה שאני מתחבר אליה, אצל חומסקי אני יכול לכתוב מדוע, לדוגמא, איני מסכים עם התאוריה שהקיבוצים בישראל בשנות ה30 הם ״דוגמא״ לאפשרות למימוש פרקטי של החזון האנרכיסטי. אני יכול להבין תאורטית את חוסר ההסכמה שלי איתו. אצל זיזק, גם כשאני לא מסכים, לדוגמא, עם הרעיון של ״תאצר של השמאל״, אני מוצא את עצמי שוב ושוב מנסה להבין למה הוא בדיוק התכוון. כשאני מנסה להחליט אם אני מתנגד לתמיכה שלו ב"קומוניזם", אני לא ממש בטוח שהבנתי את ההגדרה שלו למושג.
והביקורת הזאת עולה אצלי שוב ושוב מקריאה של ספרים של זיזק (ועוד תאוריטנים כגון לקאן), ראוי וחשוב שנדרוש מאינטלקטואלים (שמשייכים את עצמם לשמאל) שהתאוריות שהם מעלים יהיו קשורים לפרקטיקה (או דוגמאות של) שינוי המציאות. שאותם מאמרים לא יהיו עוד תרגילים ב"קריאה אחרת" או אבסטרקט תאורתי.

ובזה חומסקי מעלה את הרף מבחינת איך ראוי שדיון תאורתי יתנהל. שגם אם זיזק מתנגד לפוסט מודרניזם או תאוריה של זהויות הוא לפעמים משתמש בטיעונים שהם לא מאוד שונים במהות מהרלטביזם הנבוב שאותם אידאולוגיות מייצרות. יותר מזה, זיזק נותן "השראה" לעניות דעתי, למאמרים שנקראים כמו ספרי קודש בשפה זרה, כשהאחריות להבינם היא רק על הקורא/ת. אני מרגיש שהרבה פעמים זיזק "מנהיג" את אותה אסכולה של כתיבה, שמזכירה ניסיון להכין מרק מחלקים של תפריטים אחרים, רק בגלל שאותם מרכיבים היו טעימים במתכונים ההם. בארה"ב כשהיינו מעלים את הביקורת הזאת כלפי סטודנטים בלימודי פוסט-"בלה", הם היו טוענים חזרה שהתאוריות שלנו "טוטאליות", מייצגות "מודרניזם", ושמרקיסיזם הוא אידאולוגיה "ארופאית". אני חושב שיש משהו בביקורת הזו, למרות שברובה היא עוד תרוץ להתכנס בסובייקטיביזם של המציאות. החוזק בתאוריה היא "הטוטאליות" שלה, שמאפשרת להבין ולשנות את האובייקט/מציאות. בוודאי שאם שופטים אידאולוגיה לפי המיקום של המחבר/ת שלה אז אפשר להוסיף לסל "הארופאיות" גם את הפוסט מודרניזם (ליוטרד, פוקו, דרידה) והפוסט קולניאליזם (סעיד, ספיבק,באבה). שהריי כל אותם כותבים גם אם נולדו בארצות שהם חלק מהפריפריה הגלובלית, היו חלק ממשפחות אמידות והתאוריות שלהם התגבשו באקדמיות שנצאו במרכזי הכח של הקפיטליזם הגלובלי המערבי.
אם מאמר נראה כמו גופת פרנקנשטיין שהורכבה מחלקי גופות אחרים, ללא מכנה מחבר, עם שימוש מוגבל ולא מובן בתאוריות שונות, עם טיעונים שמתחילים ב״פגשתי את ההוא, ואז הבנתי שכל הקבוצה שאליו משתייך אותו אדם הם א,ב, וג״, או ״קראתי כמה אנשים שכתבו/שיתפו מאמר בפייסבוק ולכן אותה קבוצה היא א,ב,וג" או "ככה אמרו לנו במשפחה ולכן זה חשוב לי מבחינת זהות וחייב אוטומטית להיות נכון". אז אותו מאמר אולי יוצר תחושה טובה בקרב הכותבים ואלה ששייכים לאותה קליקה, אבל אין לו משמעות מעבר לזה ובטח שהוא אינו כלי שיוצר דיאלוג או שינוי. ואם אלה המאמרים שאנשי אקדמיה כותבים, אז ראוי שסטודנטים לא רק ידרשו להוזיל את שכר הלימוד אלה גם לקבל חינוך יותר טוב.

תאוריה שמאוהבת בעצמה כתאוריה, שמאופיינת באי בהירות מכוונים, שמתייחסת לתאוריות אחרות כאל סלט שממנו אפשר לבחור את הירקות שמתאימים לדיאטה מחשבתית אישית, היא בסופו של דבר כלי ריק. רדוקציה שמנסה לעשות השוואות רדודות כגון "א השתמש באותה תאוריה ולכן אותה תאוריה גזענית" היא ילדותית במקרה הטוב. העובדה שהיטלר היה צימחוני אינה הופכת את הפרקטיקה של צמחונות או טבעונות ללא נכונה או נכונה. המציאות הרבה יותר מורכבת מהתרגילים התאוריתיים הבאנליים הללו.