ביקור ניחומים של פעילים ישראלים בבית משפחת אבו חדייר

היום ביקרו מספר פעילים ישראלים את משפחתו של הנרצח מוחמד אבו חדיר בסוכת האבלים בשועפט. המבקרים מקבוצות שמאל שונות הביעו תנחומים וסולידריות עם משפחת אבו חדיר וקיימו שיחות עם תושבי השכונה שהתלוננו על כך שפוליטיקאים מנצלים את המצב כדי להגיע לבקר ולהוקיע את הרצח אך בשטח הם אינם עושים מספיק כדי להפסיק את ההסתה והדיכוי נגד הפלסטינים בישראל. מאוחר יותר מנעו אנשי השכונה את ביקורו של נשיא המדינה שמעון פרס בטענה כי הוא אינו איש שלום ושהוא מייצג את הממשלה שמסיתה נגדם.
דודו של מוחמד, סעיד, מחה על היחס שקיבלה המשפחה מהמשטרה בימים שלאחר הרצח. סעיד סיפר כי למרות התעקשות המשפחה כי מוחמד נחטף ע"י יהודים, עצרו המשטרה והשב"כ מספר בני משפחה כחשודים והעבירה אותם השפלות בחקירה כדי "שיתוודו" שמוחמד נחטף על רקע מאבק עם משפחות ערביות.
אביו של מוחמד הודה לפעילים היהודים שהגיעו לנחמו ואמר "שרפו לי את הילד, ומאז אני מת מאות פעמים מחדש".
מחר יערך בסוכת האבלים ארוע של תג מאיר
https://www.facebook.com/events/1483532151885151/
תמונות- גאי בטוביה

מנדלה- הדרך הארוכה לחופש?

לפני כשבוע ראיתי את הסרט "מנדלה- הדרך הארוכה לחופש". הסרט טוב, למרות שאין לי הסכמה עם האמירה האדאולוגית שלו. הסרט גרם לי במיוחד לרצות לכתוב גם קצת על הסאגה האחרונה בחייו של מנדלה- מותו ופארסת טקס האשכבה באיצטדיון אפ אנ בי.

לאחר מותו הוצג מנדלה בצורה מגמתית ע"י התקשורת הממסדית ונציגי הממסד. הם הזכירו את מנדלה (חלקם כאלה שתמכו באפרטהייד בעבר) תוך שימת דגש ספציפי על הסלחנות שלו כלפי אלה שדיכאו את השחורים, על הנטישה שלו את המאבק המזוין, איך הוא ״התחבר״ לסוהרים שלו בכלא, ועל הקריאה שלו מהשחורים ללמוד את שפת האפריקאן (השפה המדוברת על ידי לבנים בדרום אפריקה, ב1976 דרישות ללימוד שפת האפריקאן ע״י ממשלת האפרטהייד הובלו למרד לא אלים בסווטו שאורגן ע"י ביקו והתנועה לתודעה שחורה, שאליו הגיב המשטר ברצח של מאות מפגינים). והסרט, אינו יוצא דופן במובן הזה, למרות שהוא מייצג אמירה אולי טיפה קצת יותר מורכבת. בתקשורת הישראלית חזרו שוב ושוב על הקלישאה המטומטמת של "למה אין מנהיג פלסטיני כמו מנדלה?", או בתרגום לשפת עיתונאי החצר והממסד, למה אין "מנהיג" פלסטיני שיהיה מוכן לקרוא לאי אלימות אל מול האלימות הברוטאלית של ישראל ולמכור את עמו בעבור נזיד עדשים. (וחשוב גם לזכור בהקשר זה, שבלי התמוטטות ברית המועצות, לארה"ב לא היה את הכח הפוליטי ליישם ולדחוף מנהיגים כמו ערפאת ומנדלה  לקבל הסכמים שאולי הם לא היו מסכימים להם אם היו נשארים עם התמיכה של ברית המועצות).

והעובדה שזה מה שהממסד שם עליו דגש צריך להראות לנו עד כמה לפעמים השיח הלא אלים, זה שמבקש ״לסלוח״ למדכא, זה שמתנגד לכל דבר ״מיליטנטי״, זה שרואה בשוטרים ״אחים שלנו״, זה שמנסה לעשות שינוי מבלי לשנות במהות את המערכת, הוא כל כך רפורמיסטי ולבסוף משתלב בדיוק עם הרצונות והאידאולוגיה של המדכא. והכי חשוב, האידאולוגיה הזאת לעולם לא תוביל לחרות אמיתית, כמו שקרה באפריקה, אלה רק להמשך הדיכוי באמצעים אחרים. ולכן, למרות שהסרט מעניין, הוא נופל לאותה תבנית שמקדשת פציפיזם ואי-אלימות (כי "הזמנים השתנו") כשבאותו הזמן אינו מראה מה הוקרב כדי שאותה אידאולוגיה תשרוד. בראש ובראשונה ההמונים בדרום אפריקה שכיום אולי מקבלים את ה"זכות" להצביע, אבל ממשיכים להיות מנוצלים בדרכים אחרות.

אז נכון, צריך לנסות לסלוח למדכא, בוודאי שאסור לנהל מאבק מתוך רצון לנקמה. אבל הכי חשוב, לא לבלבל בין סיבה למסובב, להמשיך לשים דגש על כך שישנה מערכת עם חוקים משלה שגורמת לאנשים להתנהג בצורות שונות. מנדלה (וכמובן עוד פעילים) שינה את אותה מערכת, הפך אותה לדמוקרטית יותר, אך לא איתגר אותה בצורה שתהפוך לשיוויונית. כשכלכלת דרום אפריקה החלה לקרוס תחת החרם, מנדלה יצא להגנת אותה מערכת, במקום לתת לה למות.

"אמור לי מי חבריך", ולכן חשוב להדגיש כי מנדלה "זכה" ליחס של כבוד מצד כל נציגי המדינות האימפריאליסטיות של המערב, אלה שממשיכים בניצול הכלכלי הברוטאלי של אפריקה ומדינות עולם שלישי, בגלל שבסופו של דבר, הוא לא איתגר את אותה מערכת גלובלית (ואולי הכי מצחיק או עצוב היה לראות את אובמה לא מזכיר את ההיסטוריה הארוכה של ארה"ב בגיבוי של האפירטהייד דרך השקעות והלוואות, וווטו באום נגד הצעות גינוי של דרום אפריקה). אם מנדלה היה מאתגר את אותה מערכת של ניצול, הוא היה מסיים מוכפש במערב כמו קסטרו או צבאס, ודרום אפריקה הייתה הופכת לעוד מדינה מבודדת כמו קובה או ונצאולה. צודק זיזק כשהוא כותב שהמתרגם לשפת סימנים, שהותקף בהתקף סכיזופרניה בארוע ההשכבה והחל לתרגם את הנאומים לג'יבריש היה האדם הכי ישר בארוע, הוא "תירגם" את כל דמעות התנין של נציגי המדינות האמפריאליסטיות, למה שהם באמת, צביעות וקשקשת חסרת פשר. באותו מעמד קפקאי, שבו אלה שממשיכים להנהיג מדיניות שגורמת למוות ועוני ברחבי העולם השלישי, מדברים על "מחילה" "שיוויון" ו"זכויות אדם", הארוע האמיתי היחידי הוא של שוטה הכפר שלו מותר לצעוק "המלך הוא ערום!".

מנאייק יהיו מנאייק, על טיוח הרצח של סמאר סרחאן

לפני כשבוע משפחתו של סמאר סרחאן הגישו ערער על סגירת תיק החקירה בגין הריגתו לפני כ3 שנים. הרצח, שבוצע ע"י מאבטח של ההתנחלויות בסילואן, היווה עליית מדרגה בדיכוי היום יומי שספגו הפלסטינים מאותם מאבטחים וגרר עימותים יום יומיים בין תושבי הכפר לבין כוחות הביטחון של המדינה. ההלוויה לוותה בהתקוממות הרואית שבה דגלי ישראלי נקרעו מעל בתי מתנחלים בסילואן, מכוניות צבא ומשטרה נשרפו, ומאות צעירים מכל רחבי מזרח ירושלים הגיעו לסילואן כדי למחות. 

מיד לאחר הרצח המשטרה אמצה את סיפורו של המאבטח, שהוא נקלע לסכנת חיים, והיה חייב לירות בסרחאן כדי להגן על חייו. אך סיפורו של המאבטח התברר כשקרי בגלל צילומי וידאו שצולמו מביתו של חבר. צילומים שהראו שאותו מאבטח התגרה, ירד מהרכב, ורדף אחרי סרחאן תוך שהוא יורה בו.

הערער שהוגש ע"י משפחת סרחאן הוא בעקבות סגירת התיק מ"חוסר ראיות" והכי חמור, בסצנה שכמו נלקחה מסרט שחיתות על המאפיה, כדור שנלקח מגופו של סרחאן "נעלם" ממחסן הראיות של המשטרה, ושלמרות הסתירות בין עדותו לבין צילומי הוידאו (מה שהיה יכול להוסיף אישום בעדות שקר) לא נמצאו "עדויות מספיקות" להגשת כתב אישום. המשטרה מינתה קצין ש"יחקור" איך אותו כדור נעלם מתחנת המשטרה, אותו קצין (כמה מפתיע) לא מצא כלום.

סיפור טיוח החקירה מראה שוב עד כמה המשטרה, היא גוף אנטי דמוקרטי שמחויב לאידאולוגיה דיקטטורית ולא לשמירה על החוק. גוף שלא רק מאמץ גרסאות שקריות של חשודים, אלה גם מעלים ראיות כשיש חשש, שמי שאמונים על מלאכת הדיכוי במזרח העיר, ימצאו אשמים ברצח. שגם אם ההריגה צולמה תמצא הדרך לטייח את הרצח. ואם זה מה שקורא כשהרצח מצולם, מה קורא כשהרצח אינו מצולם? כמה פשעים אלימות ורצח נבדו ע"י הממסד שאחראי על שמירת החוק, וכמה אנשים חפים מפשע יושבים בבתי הכלא בגלל בידוי ראיות של המשטרה?

האמת הפשוטה הזו צריכה להדהד בראשו של כל פעיל/ה שמנסים לשנות את מבנה החברה. מדובר בארגון שהוא כלי לדיכוי, דיקטטורה של מדינה גזענית, על הקבוצות המדוכאות. האמירה שיוצאת אל הרחוב מטיוח הרצח היא "דמם של פלסטינים (וכל קבוצה מדוכאת) הוא הפקר, יש לנו כמשטרה כח כדי להגן על אלה שרוצחים בדם קר."
לצערי, למרות שעברו כבר שנתיים מתחילת המחאה החברתית אני עדיין שומע הדים "שהמשטרה הם האחים והאחיות שלנו", "שיש אפשרות לעשות רפורמה במשטרה" וש"הם גדלו בשכונות עוני ומגיעים מאותם מקומות שאנחנו הגענו מהם ובסך הכל מנסים לשרוד". (וראוי לזכור בהקשר זה את הנסיון האיום של "כח לעובדים" ובכללם פעילים ראדיקאלים לאגד את מאבטחי ההתנחלויות במזרח ירושלים). מעבר לבעיתיות בדגש על זהות ולא על הפרקטיקה, אותה אידאולוגיה מייצגת חוסר אמונה באפשרות לשינוי ראדיקלי בחברה הישראלית, אמונה דוגמתית שפשעים הם חלק מטבע האדם, ולא יצירה של תנאי חיים ודיכוי מעמדי/עדתי.

לגבי נושא הזהות, לאורך ההיסטוריה השתמש המעמד השולט באנשים מתוך המעמד הנשלט לצורכי דיכוי. וכפי שכותב פרירה, דווקא העובדה שאותו מדכא מגיע ממעמד מוחלש, הופכת את התלות שלו בתפקיד לקריטית. הוא חייב להוכיח, כי הוא יכול להיות מדכא בדיוק כמו המעמד השולט, או שיאבד את עבודתו ויחזור לחיים מחוסרי קיום כלכלי. מלקולם אקס קרא להם "עבדי הבית", אלה שרואים את עצמם כחלק בלתי נפרד מבעל העבדים. אז נכון, ישנם שוטרים שמסרבים לעשות את עבודתם, יש כאלה שלא יפנו אם חד הורית לרחוב, אבל הדגש צריך להיות על זה, על סרוב למלא פקודות, ולא על איזה שהיא פסודו-"סולידריות" שמבוססת על זהות ולא על פרקטיקה של דיכוי.

ועד שאותם התנאים של דיכוי לא ישתנו, המשטרה תמשיך להגן על אותה מערכת גם במחיר של עבירה על החוק. הם ימשיכו לשמור ולהפיץ את מחלת הדיכוי, בזמן שהם נלחמים בסימפטומים, פשעים ועברות. ושוב, גם אם רבים מהשוטרים מגיעים מאוכלוסיות מוחלשות, זהות אינה מתרגמת אוטומטית למוסריות פרוגרסיבית, לא לאידאולוגיה של שחרור, והכי חשוב, שכל אחד ואחת יכולים להפוך למשתפי״ם של הממסד. שהמערכת מוכנה לתת פריוילגיות ומעמד למי שמוכנים למכור את הקהילה שלו. ושלא משנה כמה ננסה לעשות רפורמציה, לנסות לשבת ולדבר עם רכז המודיעין, לשוחח עם "השוטר הטוב", לשכנע את מפקדי התחנות, בסופו של יום, מנאייק יהיו מנאייק.

קצת על זיזק וחומסקי

בשבועות האחרונים אני עוקב בעניין אחרי העימות האדואולוגי שבין חומסקי לזיזק. הדיון בינהם מאוד מעניין לפי דעתי ומעלה שאלה חשובה שמתחברת לתרבות הבלוג שכתבתי עליה לפני כמה שבועות.
אני חייב להודות שאם אני צריך לבחור צד אזי אני מסכים עם ביקורתו של חומסקי. זיזק כותב בחסד, מרצה מעולה, ומשלב סיפורים בתאוריה שלו שגורמות לי לצחוק כל פעם מחדש. אבל הוא גם חוטא בהרבה אקלקטיסיזם. פעם אקלקטיזיסם היה נחשב לכינוי גנאי וביקורת כלפי אקדמאים שכותבים מאמרים כמו שילדים מציירים ציור עם צבעי גואש. שימוש במגוון יצירות תרבות וחלקי תאוריות ללא קו שמקשר בינהם ושהופכות את המאמר למעניין אבל מחוסר תוכן משמעותי. מאמרים שלא רק שאין בהם ניסיון להגדיר איך משתמשים בכלים תאורתיים שנידונו כדי לבנות ולשנות, אלה אפילו הגדרה בסיסית של חלקי התאוריה שאיתם אותם כותבים משתמשים.

חומסקי לעומת זיזק הוא מרצה משעמם, ספריו עמוסים בפרטים היסטוריים יבשים, והפתרונות שהוא מציע נתונים לדיון ולביקורת. אבל אולי כאן הנקודה שאני מתחבר אליה, אצל חומסקי אני יכול לכתוב מדוע, לדוגמא, איני מסכים עם התאוריה שהקיבוצים בישראל בשנות ה30 הם ״דוגמא״ לאפשרות למימוש פרקטי של החזון האנרכיסטי. אני יכול להבין תאורטית את חוסר ההסכמה שלי איתו. אצל זיזק, גם כשאני לא מסכים, לדוגמא, עם הרעיון של ״תאצר של השמאל״, אני מוצא את עצמי שוב ושוב מנסה להבין למה הוא בדיוק התכוון. כשאני מנסה להחליט אם אני מתנגד לתמיכה שלו ב"קומוניזם", אני לא ממש בטוח שהבנתי את ההגדרה שלו למושג.
והביקורת הזאת עולה אצלי שוב ושוב מקריאה של ספרים של זיזק (ועוד תאוריטנים כגון לקאן), ראוי וחשוב שנדרוש מאינטלקטואלים (שמשייכים את עצמם לשמאל) שהתאוריות שהם מעלים יהיו קשורים לפרקטיקה (או דוגמאות של) שינוי המציאות. שאותם מאמרים לא יהיו עוד תרגילים ב"קריאה אחרת" או אבסטרקט תאורתי.

ובזה חומסקי מעלה את הרף מבחינת איך ראוי שדיון תאורתי יתנהל. שגם אם זיזק מתנגד לפוסט מודרניזם או תאוריה של זהויות הוא לפעמים משתמש בטיעונים שהם לא מאוד שונים במהות מהרלטביזם הנבוב שאותם אידאולוגיות מייצרות. יותר מזה, זיזק נותן "השראה" לעניות דעתי, למאמרים שנקראים כמו ספרי קודש בשפה זרה, כשהאחריות להבינם היא רק על הקורא/ת. אני מרגיש שהרבה פעמים זיזק "מנהיג" את אותה אסכולה של כתיבה, שמזכירה ניסיון להכין מרק מחלקים של תפריטים אחרים, רק בגלל שאותם מרכיבים היו טעימים במתכונים ההם. בארה"ב כשהיינו מעלים את הביקורת הזאת כלפי סטודנטים בלימודי פוסט-"בלה", הם היו טוענים חזרה שהתאוריות שלנו "טוטאליות", מייצגות "מודרניזם", ושמרקיסיזם הוא אידאולוגיה "ארופאית". אני חושב שיש משהו בביקורת הזו, למרות שברובה היא עוד תרוץ להתכנס בסובייקטיביזם של המציאות. החוזק בתאוריה היא "הטוטאליות" שלה, שמאפשרת להבין ולשנות את האובייקט/מציאות. בוודאי שאם שופטים אידאולוגיה לפי המיקום של המחבר/ת שלה אז אפשר להוסיף לסל "הארופאיות" גם את הפוסט מודרניזם (ליוטרד, פוקו, דרידה) והפוסט קולניאליזם (סעיד, ספיבק,באבה). שהריי כל אותם כותבים גם אם נולדו בארצות שהם חלק מהפריפריה הגלובלית, היו חלק ממשפחות אמידות והתאוריות שלהם התגבשו באקדמיות שנצאו במרכזי הכח של הקפיטליזם הגלובלי המערבי.
אם מאמר נראה כמו גופת פרנקנשטיין שהורכבה מחלקי גופות אחרים, ללא מכנה מחבר, עם שימוש מוגבל ולא מובן בתאוריות שונות, עם טיעונים שמתחילים ב״פגשתי את ההוא, ואז הבנתי שכל הקבוצה שאליו משתייך אותו אדם הם א,ב, וג״, או ״קראתי כמה אנשים שכתבו/שיתפו מאמר בפייסבוק ולכן אותה קבוצה היא א,ב,וג" או "ככה אמרו לנו במשפחה ולכן זה חשוב לי מבחינת זהות וחייב אוטומטית להיות נכון". אז אותו מאמר אולי יוצר תחושה טובה בקרב הכותבים ואלה ששייכים לאותה קליקה, אבל אין לו משמעות מעבר לזה ובטח שהוא אינו כלי שיוצר דיאלוג או שינוי. ואם אלה המאמרים שאנשי אקדמיה כותבים, אז ראוי שסטודנטים לא רק ידרשו להוזיל את שכר הלימוד אלה גם לקבל חינוך יותר טוב.

תאוריה שמאוהבת בעצמה כתאוריה, שמאופיינת באי בהירות מכוונים, שמתייחסת לתאוריות אחרות כאל סלט שממנו אפשר לבחור את הירקות שמתאימים לדיאטה מחשבתית אישית, היא בסופו של דבר כלי ריק. רדוקציה שמנסה לעשות השוואות רדודות כגון "א השתמש באותה תאוריה ולכן אותה תאוריה גזענית" היא ילדותית במקרה הטוב. העובדה שהיטלר היה צימחוני אינה הופכת את הפרקטיקה של צמחונות או טבעונות ללא נכונה או נכונה. המציאות הרבה יותר מורכבת מהתרגילים התאוריתיים הבאנליים הללו.

מה שתרבות הבלוג והמדיה החברתית עושה לנו

במאמר הזה אעלה כמה נקודות בעייתיות בנוגע למדיה החברתית, ומרחב האינטרנט. נדמה שאותו כלי שמכונה "בלוגיזם", וגם אלו שמכונים "מדיה חברתית", מלווים אותנו מתחילת חיינו, למרות שהתפתחו רק בשנים האחרונות.

לצערי אין הרבה תיאוריה לגבי הכלי המאוד משמעותי הזה, למרות שכיום אין לנו את החופש להחליט לא להשתמש בו. אם אנחנו רוצים לשמור על קשר עם חברים, לקבל מידע על ארועים חדשים, לנהל דיאלוג עם חבר בחו"ל, להתמקצע מקצועית, אנחנו חייבים להשתמש באחת מהרשתות החברתיות. במקום תיאוריה ביקורתית רוב מה שאני רואה סביבי הוא רק הגנה וסינגור על המדיה החברתית. מושגים כמו "דמוקרטיה" ו"שיח של מחוסרי פריוולגיות" נזרקים לאוויר ללא ביסוס או ראייה יותר רחבה של מורכבותו של המדיום הזה. הייתי רוצה להדגים כאן כמה נקודות שחשוב לחשוב עליהן בהתייחסות להשפעה של אותם מדיומים על הפרקטיקה של פעילי שמאל וצדק חברתי.

חשוב לי לכתוב שחלק מהרעיונות שנכתבו כאן קיבלתי מהספר "Blogs theory" של ג'ודי דין. אלה שרוצים לקרוא על הנושא יותר בעומק מוזמנים לקרוא את הספר (יש אפשרות להוריד אותו בחינם מרחבי הרשת).

אז בואו נתחיל מאמירה שאמורה להיות מובנת מאליה, בלוגיזם ומדיה חברתית תורמים לשטף של ידע. אני לא חולק על זה, ועדיין אני רוצה להעלות כמה בעיות.

1: האם עודף ידע אינו תורם לרדידות וחוסר רלוונטיות של הנושא?
עודף ידע, צילומים וסרטונים של דיכוי על צורותיו השונות, גורם לפי דעתי לא למאבק כולל באותו דיכוי, אלה למה שמכונה בעגת הסייבר "פורנוגרפיה של בלגן". מדיום שאמור רק לגרום לנו לריגוש מרוחק ונטול מגע. קחו לדוגמא את הסרטון על הילד שנעצר ע"י חיילי צה"ל בחברון. רשתות האינטרנט והחדשות הקרינו את המקרה, צה"ל התנצל והבטיח לשנות, והכיבוש? ממשיך כרגיל. כולם (חוץ מפלסטינים) יצאו מורווחים, הצופים שהביעו דעה, השמאל שהביע ביקורת, צה"ל שגינה ותייג את הארוע כ"יוצא דופן", ומדינת ישראל שבה מתנהל דיון "דמוקרטי". עכשו אפשר לעבור לחשיפה הבאה.

התהליך הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. מה שמצופה מאיתנו כצופים הוא לא לצאת לרחובות ודרך פעולות כוחניות ואלימות להפסיק את אותו דיכוי, אלא לשתף ולעשות לייק. לתייג את חשבונות הפייסבוק של אישים ממשלתיים. לכתוב בלוג שמנתח את האירוע מחמש זוויות שונות (של הילד, האב, והחייל שגדל בשכונת מצוקה). לגרום לאותו מאורע להיות כמה שיותר פופולרי ברשת, כדי שמישהו מההגמוניה ידרש להתייחס אליו. השאלה אינה אם הארוע מהווה שינוי דרך והתנהגות, איך ניתן להפסיק את אותו אקט, אלה איך הוא ממותג. כמה המיתוג הנוכחי שלו פופולרי.

והמשחק הזה מזכיר את השאלה האידאליסטית והילדותית לגבי סובייקטיביזם ומציאות. כשעץ נופל ביער ואף אחד אינו שומע אותו, האם הוא עדיין עושה רעש? ואצלנו, מעצר של ילד אינו "קיים" אלה אם כן היא מצולם ומשותף. למרות שהכיבוש ממשיך וילדים ממשיכים להיעצר, המאורע הזה "נפתר", המיתוג הצליח. עוד משפחה פונתה מהדירה, אבל מנהלי עמידר היו חייבים להתייחס לארוע. בעתיד ימשיכו לפנות משפחות בשם כלכלת שוק חופשי, אבל המאורע הזה גם "נפתר".

וזוהי נקודה שמאתגרת המון פעילים ששואלים למה אלפי אנשים משתפים ארוע של הפגנה, עושים אטנדינג, ולא מגיעים לארוע עצמו. מדוע תמונות או סרטון של פינוי של משפחה זוכה להפצה של מאות אלפי אנשים, אבל אינו מוציא את אותם אנשים לרחוב כדי לעצור את אותו פינוי. אי אפשר להבין מושגים כמו "פמיניסטיות מקלדת" ו"תיאורטיקנים", בניתוק מביקורת על תרבות שדורשת מאיתנו רק להגיב ולהשתתף בצורה מאוד פסיבית.

תרבות הבלוגיזם והמדיה החברתית בשורות השמאל, (בצורה מאוד כוללנית) נשענת ברובה על דגש בחשיפה של ארועים וחוויות של דיכוי. אבל העובדה שנחשפנו לדיכוי חדש (או שנחשפו בצורות שונות שוב ושוב לאותו דיכוי) אינה לכשעצמה פתרון. להיפך, לרוב היא משמשת במדיה החברתית כ"סימון וי" על עוד ידע שאין לנו ממש מושג מה לעשות לגביו. וכשאותו כלי, חשיפת המציאות, נהפך למטרה בפני עצמה, אנחנו הופכים לצופים פסיביים שנממדים מוסרית על פי כמות הלייקים והשיתופים שאנחנו מחלקים. לא על פי פעילות בשטח לעצירה וחיסול של אותו דיכוי.

2. שטף הידע גורם להתייחסות לדעות כאל עוד זווית ראייה ששווה לאחרות.

שטף הידע מוביל להתייחסות לדעות כאל דבר סובייקטיבי. חזות הכל הפכה הדעה ואין שום אמת. שימת הדגש הפכה כבר מזמן במרחבי הסייבר על שמיעת עשרות ואלפי זוויות לאותה מציאות. זוהי פרקטיקה נכונה בשביל מי שלומד/ת ספרות או את כל תארי הפוסט, אבל לא למי שרוצה לשנות את החברה. מאבק הוא פוליטי, ופוליטיקה היא האקט (בין השאר) שבו אנחנו יוצרים חיבור ודרישה שמייצגת קבוצות של אנשים, התמקדות במציאת זוויות ראייה חדשות היא רק תחילת הסיפור. המטרה החשובה ביותר באותו תהליך היא לנסות למצוא נקודות חופפות בין נקודות מבט כדי ליצור דרישה פוליטית ופרקטיקה של מאבק. כשאותם ארועים נותרים רק כחוויות סובייקטיבית, כל מה שאנחנו נותרים איתו הוא רעיון. זוהי אפילו אינה תאוריה. זוהי תחרות של איזה סיפור מייצג את הזהות הכי מדוכאת. ומכאן הדרך להקמת "משטרת פריבילגיות", שאמורה להעמיד לדין את אלה שאינם שייכים לקליקה, ולדרג חוויות לפי "מי שמספר את הסיפור", מאוד קצרה.

כל האמור לעיל הוא בסך הכל עוד סימפטום של חברה פוסט מודרנית, שבה מושגים, סימבולים, והמציאות עצמה אינה אלה אוסף של ראיות סובייקטיביות. אבל הסתירה נמצאת ברעיון עצמו. אם ארוע של דיכוי הוא בסך הכל עוד חווייה בהיררכיה של זהויות, מי יכול לטעון שהחוויה שלו מייצגת דיכוי? אם לדוגמא בארוע שבו מעורבים זהויות מדוכאות משני צדי המתרס, כגון בפעילויות של מג"ב בשטחים, איך אפשר לקבוע שאותם חיילים מעורבים בדיכוי? שלמרות כל העוולות שהם חוו כמזרחים ע"י המדינה אין להם זכות לדאוג לעצמם כדי להתקדם מקצועית? שיש אמיתות והתנהגות מוסרית שחוצה זהויות ופריבילגיות? והכי חשוב, מהו הקו הפוליטי הנכון שלפיו אנחנו אנחנו אמורים להתנהג? לקלל ולצעוק על אותם חיילים שבסך הכל מנסים לשרוד את הדיכוי שנכפה עליהם, או לדבר אליהם במילים יפות ומחבקות בזמן שהם יורים על אזרחים?

3: המדיה החברתית ממכרת וכופה עלינו התנהגויות שונות.
היא דורש מאיתנו, ואנחנו מתנדבים למשחק הזה ללא התנגדות, להמשיך ולהגדיר את עצמנו ואת המציאות דרך אותם כלים ספציפיים. המציאות אינה מציאות, אם לא כתבנו סטטוס/עדכנו/עשינו לייק ושיתפנו. ולקרוא לאלה שקשורים לחשבון שלנו "חברים" הוא לא יותר מתודעה כוזבת. אנחנו מחליפים רגשות באוטומטים רובוטיים של "לייק", משפטי מפתח שנונים, ואקטים פסיביים. במקרים קשים, ניתן לראות איך החשבון הווירטואלי הופך לאישיות, וחוויות המציאות הופכות לפלקט ורקע בשביל הגדרת זהות במציאות וירטואלית.
לאותה התמכרות מתווסף בחוגי השמאל גם הדגש על פרובוקציה וטלטול ("הוא/היא באמת כתבו את זה?" "כמה רחוק היא/וה ילכו/יחשפו?"). סטטוסים, ובטח שבלוגים, אינם נכתבים בימינו ללא שיתוף של חוויה אישית ולרוב קשה. כאילו שישנו חוק אינטרנטי שתובע מאיתנו לחשוף חלק מעצמנו כדי שהמאמר שכתבנו ילקח ברצינות. או בחזרה למה שכתבתי בהתחלה, מאורע אינו אמיתי ונכון אלה אם כן הוא נכתב ע"י זהות מדוכאת. מעבודתי בטיפול באנשים שסובלים מהתמכרויות אני לא רואה בכל החשיפה האישית הזאת דבר פוזיטיבי. להיפך, לפעמים חשיפת יתר, או דגש רק על זה ללא תהליך אמיתי של ריפוי יוצרת חזרה על טרואמה ללא שינוי דפוסי התנהגות או פתרון. במילים אחרות, אנחנו חיים בחברה חולה שמפיצה מחלות ממארות, וכל מה שאנחנו מחפשים לקרוא הוא אנשים שנדבקו בצורות שונות, לא להמציא תרופות או להתחיל תהליך של ריפוי.
במקום לנסות להבין האם מחאות תורמות לפיתרון או מאבק בדיכוי, ההתמקדות היא באיך כל אינדיבידואל "הרגיש/ה" ומה הם כתבו על אותו ארוע. למי מותר לדבר על דיכוי. האם לא נכון יותר לראות את התמונה הגדולה, ללמוד מטעויות כדי להמשיך, ולשים קצת דגש גם על המטרה ולא רק על הדרך? מה הסיכוי שפעולות ישירות ומחאות יתקיימו שוב אחרי התנהגות כזאת?
ובמובן הזה, אנחנו נשאבים לפי דעתי למלנכוליה במובן הכי רדוד שלה. להחלטה דוגמטית שאינה מתירה למציאות להיות מורכבת. שבה חוויות אינם מתרגמות לנתינת כלים או יצירת דרך לעתיד שבו אנשי/ם לא יחוו את אותם חוויות קשות כמונו. אנחנו מכורים לא רק להגדרת המציאות דרך כלים שמצמצמים את האנושיות שלנו והופכים אותנו ליצורים רובוטיים, אלה גם לתחושת הריק, חוסר הסיפוק, והאכזבה מהמציאות. למעגל שבו אנחנו חושפים את עצמנו בשם חשיפת המציאות, רק כדי לחזור לנקודת ההתחלה. אני חושב ש לתהליך כזה אפשר לקרוא רק הרס עצמי.

אני רוצה להציע לסיום כמה אמצעים שיכולים להיות לעזר לאלה שאיתנו שמתקשים אם חלק או כל הבעיות שלעיל.

א. בואו נהיה מודעים לבעיות האלה ולא נתחיל לתרץ אותם כאילו שהכל זהו עניין של "דמוקרטיה" ושל מאבק "בשיח הגמוני".
ב. חשיפה של דיכוי דורשת תגובה במציאות הפיזית שאינה מתרכזת רק במיתוג
ג. פוליטיקה היא גם הניסיון לייצר חיבור ומאבק כוללני לקבוצה שלמה
ד. ניתוח עצמי לגבי התמכרות. למה חשוב לנו כל כך להיות נראים? למה חשובה לנו תשומת הלב וה"חברות" המזויפת הזו? מהם החסרים שאיתם איננו מתמודדים ושבאים לביטוי באובססיה דרך המדיה החברתית?
ה. בואו נתחיל לקחת אחריות על ארועים מעבר לחשיפה של חוויה אישית והתקרבנות. האם יכולנו לעשות אחרת? איך אנחנו יכולים לנצל את מה שקרה כדי ללמוד? איך אפשר לא להכניס לקופסא מגזרים שלמים אלה להיפך, לנסות למצוא נקודות השקה בין הניסיון שלנו לאחרים? מהו הדבר שאותו היינו רוצים לשנות כדי שאותו מקרה לא יקרה שוב?

הערות לסיום:
1: אין במאמר הזה תמיכה באידאולוגיה פרימיטיבית. אני מאוד בעד טכנולוגיה והמרחב האינטרנטי, כאן אני רק מנסה להגדיר כמה מרכיבים מאוד בעייתיים שקיימים בו. בוודאי שאיני מתעלם מהתרומה של האינטרנט לשיח שנותן במה לאנשים שאינם משתייכים לשבט הלבן, לזוויות ראייה שמאתגרות את תורת הפעילות שלנו, או לרדיפה שמנהלות מדינות נגד אנשים שחושפים מידע מפליל באינטרנט.

2: תגובות שדוחפות לתחרות על פריוולגיות וזהות לא יענו בדיאלוג. חוויות החיים שלי אינם מטבע עובר לסוחר הם אינם כלי שבו אני אשתמש כדי "לנצח" דיון תאורתי

קריית מנחם

על ברזלים,
ברחוב הנורית
שחודר כמו מחט
לקוסטה ריקה וגואטמלה.

מרחב שרעב
לעצמו, בניינים קפואים
מריחים שמות
מארצות אחרות. ילדים מתפקדים
על סוליות
של כחולים
שעולים לבקר בלילות – צו של בית משפט – אבל אני
מכור לטקסטורה שלך
קריית מנחם
שמתבשלת בתוך כפית,
לעמוד הענן
שמיתמר
מניירות כסף.

אני נרדם נמרח בזולות
מוח שעף
מחרא חזק חופש, חופש ורוח.

שקיות פלסטיק הופכות לצמיגים בוערים
באנגים לבקטבי"ם.
מבנים מפנים את עצמם מריקנות
ומשחררים מחוסרי בית תחנות אוטובוס פורשות כנפיים,
עפות קמיקזי לבנייני ממשלה ואני כל כך חולה
עלייך
קריית מנחם.

ארגו וסינדרום סקרלהט אוהרה

לפני כמה שעות צפיתי ב"ארגו" מה שהרגיש כמו לצפות במהפכה הצרפתית מזווית הראייה של האריסטוקרטיה שנסה על נפשה. אז נכון, אי אפשר להשוות בין המהפכה הצרפתית לזו האירנית, אבל עדיין, איך לעזאזל סרט על מהפכה של עשרות מיליוני אנשים אינו כולל את הנרטיב של המדוכא (או כולל בצורה מאוד שטחית ואוריאנטליסטית) מקבל פרסי אוסקר וכבוד בפסטיבלי סרטים ברחבי העולם?

"ארגו" לקח אותי בחזרה אל שיחות שהיו לי עם גולים פוליטיים מאירן בארה"ב. רובם היו שייכים לשמאל האירני שהיה חלק מהמהפכה ב1979 ונרדפו לאחר מכן ע"י הכוחות של חומייני, כוחות שאיתם הם שיתפו פעולה כדי להפיל את שלטון השאה. החיבור ביננו נוצר ב2006 כאשר נראה היה שארה"ב או ישראל יתקפו באירן ויגררו את כל האזור למלחמה. אותם גולים היו צריכים להתמודד עם 2 בעיות, אחת האפשרות של תקיפה באירן, האחרת ההתגייסות הדוגמטית של השמאל בארה"ב להגן על המשטר האירני כ"אנטי אימפריליסטי". בהפגנות שאורגנו על ידיהם זה היה באמת אתגר, להתמודד עם הפגנות נגד של "שמאלנים" ולהסביר לאותם אנשים שהם אינם תומכים בתקיפה ישראלית או אמריקאית ואינם צריכים לבחור בין השלטון האירני ואימפריאליזם.

השיחות איתם כללו המון סיפורים מצמררים על עינויים תחת משטר השאה ועינויים תחת משטר האייטולה. על חברים שהוצאו להורג אחרי המהפכה בגלל שסירבו להעיד מול שופט שהם מאמינים באלוהים. סיפורי גבורה ומרד שממשיכים לקרות גם בימינו תחת המשטר הנוכחי. הסיפורים הללו מאוד הזכירו לי את הסיטואציה שבה נמצאים עמים רבים באזור, מצד אחד מאבק איסלמי (ואין כאן ניסיון ליצור הכללה של כל תנועה איסלמית), מצד שני מנהיגי מדינות שהם בובות מריונטה שקשורות לחוט אימפריאליסטי.

אנקדוטה אחת שאני זוכר היא כאשר משטר השאה החל ליפול, שרותי הביון המערביים החלו לשתף פעולה עם המשמר המהפכני בדמות נתינת רשימות של אנשי שמאל, הזרמת כספים ונשק. אותן ממשלות מערביות העדיפו שהכוחות המוסלמים יצאו מנצחים בחודשים שאחרי המהפכה מאשר שהשמאל יצליח לבנות בסיס כח והשפעה על עתיד המדינה האירנית. יכול להיות שזוהי קונספירציה, אבל אני זוכר ששמעתי זאת מכמה גולים אירנים.

"ארגו" אפילו לא מתיימר להראות את המורכבות הזו. מס השפתיים בסרט שניתן לחשיפה רדודה של הזוועות שעליהם חתומים משטר השאה, בריטניה, ארה"ב, או אהוב מתנגדי האפרטהייד הנשיא קרטר, לא מאפשר לצופים מערביים להבין מה באמת קרה באירן. סיפור הכיסוי להברחה של אותם דיפלומטיים כיוצרי סרט מדע בידיוני מתכתב עם העולם שהסרט מייצג- עולם פנטסטי שבו יש טוב ורע מהותני שמתגלם בארה"ב ואירן. ארה"ב, שרותי הביון האמריקאים, ואותם דיפלומטיים שמצליחים לברוח הם ה"טובים" (אפילו שביצעו פשעים). המשטר האירני ואירנים בכלליות הם "הרע" (אפילו שהתקוממו נגד דיקטטורה). אז נכון שלארה"ב הייתה שליטה ויד בדיקטטורה, ונכון שהמוסד והסי.אי.אי אימנו את המשטרה החשאית (הסוואק) בשלל טכניקות כולל עינויים. אבל בסופו של דבר הטוב נשאר טוב, והרע רע. תוסיפו את זה לדימוי הסטאוריוטיפי (והאורנטיליסטי) של השחקנים האירנים ובכלל יש כאן פנטזיה מערבית. ואולי בגלל זה הסרט צבר כל כך הרבה פרסים. הוא גורם לצופים מערביים להרגיש טוב לגבי עצמם והמערכת שהם חיים בתוכה. וכאן מתקיים מה שחבר קרא לו "סינדרום סקרלט אוהרה", זווית הראייה שמנתחת היסטוריה מנקודת מבטם של אלה שדיכאו, אלה שאיבדו פריווילגיות, אלה שהיו חלק ממערכת שביצעה פשעים (וכן, אני מדבר גם על זאנר סרטי "יורים ובוכים" של הקולנוע הישראלי). זוהי לא רק זווית ראייה אלה גם סוג של חינוך ואוריינטציה מאוד מתוחכמת, כי היא מתיימרת לייצג מורכבות בדמות מס שפתיים על פשעי "עבר" בזמן שהיא יוצרת אשליה שאותה פרקטיקה השתנתה. משהו בסגנון של- "אז בסדר, עשינו כמה טעויות, אבל בסופו של אנחנו הטובים וחלק ממערכת דמוקרטית בלה בלה בלה".

לסיום אני רוצה להציע, שאם את\ה דיפלומטים שחיים במדינה דיקטטורית שמקבלת סיוע צבאי מהמדינה שאתם מייצגים, תעשו טובה לעצמכם ולאזרחי אותה מדינה ותתפטרו לפני שההמונים באותה מדינה עושים מהפכה. תתפטרו כי אתם משתתפים ברצח ועינויים גם אם אתם רק מחתימים ויזות ונותנים דרכונים. זאת תהיה חוצפה ובורות (אולי אותה בורות שהביאה אותכם לתפקיד) להנצל בעור שיניכם ממהפכה שהיא מוצדקת ואחרי זה לכתוב בירוגרפיה או סרט על כמה סבלתם.

הילדים של המחר

כל אומנות מייצגת קו מחשבה ורעיון פוליטי. אותו קו פוליטי אינו ברור מאליו, ואנו יכולים להתווכח על המשמעות של יצירות אומנות שונות, אבל אני מתנגד לרעיון שאומנות היא  אבסרקטית. משהו שקיים "מעל" פוליטיקה (כאילו שפוליטיקה היא מושג שניתן להגדיר אותו בגבולות) אומנות תמיד נוצרת במרחב מסוים, בכלים שונים, וייצוג של זווית ראייה וקו מחשבה שהוא בסופו גם פוליטי.

אני אנסה בעתיד לכתוב עוד מאמרים על סרטים שונים שמייצגים לפי דעתי רעיונות ואידאולוגיות חשובות. הסרט שעליו אכתוב כאן הוא "הילדים של המחר", בבמויו של אלפונסו קוארון (שגם ביים את "ואת אמא שלך גם"). הסרט מצולם ברובו בסגנון ריאליסטי ובשוטים מאוד ארוכים. הדבר נעשה כדי לחבר את המציאות עם הצופים ללא מניפולציות של צילום. הדבר חשוב במיוחד בגלל הנושאים שבהם עוסק הסרט, תקווה משמעות ויאוש.

"הילדים של המחר", מתקיים באנגליה בחברה עתידנית וטוטליטרית שבה האנושות סובלת מעקרות. בנוסף לכך זיהום ומשבר עולמי בכל העולם משאיר את בריטניה כמדינה בודדת שבה יש עדיין את האפשרות לשרוד מעבודה (מה שגורם למהגרים רבים להגר לשם). הסרט מתחיל עם מותו של האדם הצעיר והאחרון שנולד בתקופה זו. בזמן שהגיבור הסרט תיאו (קלייב אוון) קונה קפה, הידיעה בדבר מותו של אותו צעיר משודרת בכל רשתות הטלביזיה. אנשים מסביב תיאו מזילים דמעות, אך הוא אינו מתרשם וממשיך לעבודתו. גם פיצוץ של אותו בית קפה כמה שניות לאחר שהוא יוצא ממנו אינו משפיע עליו. טיאו כבר מזמן איבד עניין בחברה שמסביבו. בהמשך הסרט כשהוא וחבר מדברים על האפשרות שקיימת מחתרת של מדענים שמנסים למצוא תרופה לעקרות, הוא עונה "מה זה משנה אם הם קיימים? העולם כבר הרוס". כמו רוב הדמויות בסרט, תיאו מייצג את הניהליסט הפסיבי בעולם הראשון. פעיל לשעבר, אין לו אמון באנושות, במיוחד באנושות שאינה מצליחה ליצור משהו חדש (הילדים מסמלים המשך ויצירה). תיאו מעדיף להשקיע את חייו בשתייה והימורים. לכל אורך הסרט, בזמן שתיאו הולך ממקום למקום, המרחב מנסה לפרוץ את האדישות שלו ללא הצלחה. פיצוץ של בית קפה, כנופיות שתוקפות את הרכבת שהוא נוסע בה, מחסומי משטרה ואלימות של הצבא, ומהגרים שמעונים וכלואים במכלאות שהוא עובר לידם בדרכו הבייתה. אך תיאו כבר סיגל קו מחשבה שעוזר לו להתעלם מכל זה (משהו שמאוד מזכיר ישראלים שממשיכים בחייהם כרגיל למרות כל הדיכוי שהם חשופים אליו ומתבצע ממש לידם).

האדישות של תיאו עוברת תפנית כאשר הוא נחטף ע"י מחתרת (ואהובתו לשעבר) שפועלת נגד הממשל. הם מבקשים מתיאו שישיג מסמכים בשביל מהגרת שהם מנסים להבריח. תיאו מסכים להענות לבקשתה של המחתרת למרות שהוא מאוד אדיש לפעולות שלהם. האהבה שלו אל החברה לשעבר, גורמת לו להסכים לבקשה. המחתרת מייצגת את הניגוד לתיאו בדמות הניהליזם האקטיבי. חברי המחתרת אינם מדברים על עתיד אחר, אידאלים או ערכים. המטרה היחידה שלהם היא "ההתקוממות", נקמה במובן הצר ביותר, הקרבה של ערכים ורצח בשביל אותה מהפכה. הם מעוניינים בראש ובראשונה בהתנגשות עם המשטר, לא בבניית חברה טובה יותר. תיאו שמהר מאוד מודע כי אותה מחתרת מושחתת ורצחנית חושב לעזוב, אך כשהוא מגלה כי אותה מהגרת בהריון (ארוע שלא קרה כבר 18 שנה) הוא מחליט לעזור לאותה בחורה כדי להביאה לקבלת טיפול רפואי.

כשתיאו נוסע לבקש אישורי מעבר מקרוב משפחתו (ניג'ל) שעובד במשרדי הממשל שנקראים "תיבת האומנות" (לפי דעתי בפרפאזה על תיבת נח או תיבת ארון הקודש בבתי כנסת), שבהם נאגרים יצירות אומנות היסטוריות (הרבה ממה שאכתוב על הסצנה הזו לקוח מהפרק הראשון של הספר "ריאליזם קפיטליסטי") אנו נחשפים לעולם של האליטה, עולם שגם הוא מוגן במחסומים וצבא. ניג'ל מסמל עוד דוגמא של ניהליסט פסיבי, התאוריטיקן. אובססיבי לגבי הסובייקטיביזם העצמי, במשמעויות העמוקות של יצירות אומנות בזמן שכל האנושות נעלמת אל מול עיניו. הוא מעוניין בהגדרות אבסטרקטיות של המציאות ולא במציאות עצמה. כשתיאו נכנס אל הקומה שבה עובד ניג'ל נראה פסל "דוד" של האמן מיכלאנג'לו מתנוסס מאחורה. כשהוא וניג'ל יושבים לאכול ציורו של פיקסו "גרניקה" נראה על הקיר. מהחלון ניתן לראות את בלון החזיר מהופעות של פינק פלויד (שמייצג את הממסד/קפיטליזם). אך אותן יצירות אומנות מאבדות כל משמעות ברקע. כי בעולם נעלם שבו אין יצירה של חדש לאותה אומנות אין שום משמעות. כשתיאו שואל את ניג'ל למה הוא עוסק באומנות כשבקרוב לא יהיו אנשים שיוכלו להעריך אותם, ניג'ל עונה לו בכנות :"העניין הוא טיאו, שאני פשוט לא חושב על זה". וכאן ישנה נקודה חריפה שחשוב להדגיש, החדש תמיד מגדיר את עצמו בהקשר לישן, בזמן שהישן מנהל שיח עם החדש. בעולם שהחדש (בדמות דור צעיר) אינו קיים מה הטעם ביצירות אומנות? מה המשמעות של "גרניקה" כשאין דור להגות ולהגדיר מחדש את המושג פשיזם? ובחזרה אלינו (ובפראפרזה מהמניפיסט הקומוניסטי) האם נותרה משמעות בעולם שבו הכלכלה הקפיטליסטית נהפכה לחלק אינטרגרלי כל כך מחיינו? עולם שבו קל לנו יותר לדמיין את סופו בגלל אותה מערכת כלכלית מאשר לדמיין חברה אחרת? בעולם כזה לאובייקטים אין משמעות כי אין דור חדש שיצפה בהם ויגדיר וייצור דברים חדשים ביחס אל הישן. עקרות היא אנלוגיה לחוסר האפשרות ליצירה, למצב קיומי שבו דברים לא משתנים, אלה רק חוזרים על עצמם בצורות שונות. מלחמות, זיהום גלובלי, דיכוי, ומשברים כלכליים. כולם חוזרים על עצמם כחלק מ"טבע אנושי". כשבסרט מוצגים סימבולים שונים ממהפכת התרבות בסין, תמונתו של לנין, או גרפיטי של המגל והחרמש (ושל בנסקי), כמו יצירות האומנות הם משוללי כח ואינם יכולים להוות מצפן לעתיד טוב יותר. התרופות הפסיכיאטריות שמחולקות בסרט ע"י הממשל מדגישות מצב זה שבו כחברה אנחנו מווסתים את ההתנהגות שלנו ביחס למציאות, ולא את המציאות ביחס אלינו. במקום להלחם לדוגמא בתופעה של דיכאון בחברה ע"י מתן אפשרויות לחיות בכבוד, אנו ממציאים כדורים שיאפשרו לנו להמשיך לעבוד בתנאים מחפירים (מה שפוקו הגדיר כביו-כח). אנו הופכים את הדיכוי לאישי, ואת המציאות למשהו כללי ואבסרקטי שאינו זקוק ולא יכול להשתנות.

מצב קיומי זה יוצר את ההתנהגויות שמגולמות בדמויות בסרט, ניהליסטים פסיביים ואקטיביים (טיאו הוא האנטי-גיבור האולטמטיבי, אלכוהוליסט ומהמר, הולך ייחף, חסר תשוקה לחיים) לעומת חברי המחתרת האקטיביים. לאף אחד מהם אין תשובה איך לשנות את המצב הקיים בצורה רדיקאלית. הממסד והמחתרת בסרט מייצגים צדדים הפוכים לאותו מטבע, שניהם מאמינים ש"המטרה מקדשת את האמצעים". הממשל בדמות עינויים וכליאה כדי לשמור על הביטחון, והמחתרת שמוכנה לרצוח ולסכן את חייה של אןתה מהגרת כדי להצית התקוממות. המחתרת (וחשיפה להפגנה של תנועה איסלמית בעיר המעצר של המהגרים) מייצגים צורך מאוד רדוד ב"התקוממות" וקידושו של המוות אל מול מציאות קשה ומייאשת.
אל מול כל זה מגיעה "התקווה", האפשרות של לידה והתרבות מחדש של האנושות. למרות שהבמאי מפלרטט עם רעיונות נוצריים, האנשים המאמינים בדת נראים בסרט בצורה מזלזלת. אפילו האחות המיילדת שעוזרת לתיאו מצטיירת כאשה לא מאוד חכמה. כשהיא מעלה את הטענה ש"לכל דבר יש סיבה", אנו נותרים עם השאלה איזה מין סיבה יכולה להצדיק דיכוי ורצח.
מאוד נהניתי מהסרט אך לצערי הוא לא ממש פותר את האינדוודואליזם העמוק שקיים בעולמנו שמגולם בנהליזם פסיבי/אקטיבי. אחת מהשאלות המוסריות שעולות בסרט היא האם מותר למחתרת להשתמש באותה מהגרת כדי לעורר את ההמונים להתקוממות או האם עדיף להביא אותה אל קבוצת המדענים כדי שיתנו לה טיפול רפואי. הסרט יוצא מנקודת חשיבה שהאינדוודואל הוא היחיד שיכול לקבל החלטות על חייו ועל הצורה שבה הוא בוחר להאבק. זה בסדר גמור כל עוד זה אינו נהיה גולת הכותרת של המאבק, כל עוד איננו משתקעים בסובייקטיביזם- האידאולוגיה שדוגלת בהגדרת העולם רק דרך זווית הראייה של האינדוודואל. בחברה הוירטואלית אותה אידאולוגיה נהייתה לדת, אין דגש על ניסיון לראות את העולם מכמה נקודות מבט, על יצירת קבוצות מאבק שבהם נושאים עולים תוך כדי שיתוף של דעות שונות. בעולם זה, ניסיון אישי היא מהות כל פעולה, ובמצב כזה אין זה נכון שאנשים שונים יעשו מה שהם מוצאים לנכון כדי להאבק (למרות שזו גם תהיה התקדמות על פני כל האלפים שיושבים על התחת ולא עושים כלום), פעולות חייבות להתקבל בצורה קולקטיבית מתוך הקרבה של האינדוודואל למען הקבוצה, לא הקרבה של הקבוצה למען האינדוודואל. ובאותו קונטקסט להשמיע שוב את הקלישאה ש"השמאל אינו שונה מהותית מהימין", הוא רק תרוץ לאינדוודואליזם עמוק שמחזיר אותנו לאותו ניהליזם פסיבי.
הסרט שנעשה ב2006 לפני שהמשבר העולמי היכה המלוא עוצמתו והאביב הערבי שסחף מיליונים בעולם למחאה בכל מקום, מייצג זווית ראייה קצת מיושנת. אנו חיים בסביבה חדשה שבה אפילו קפיטליזם וצורת החיים שהוא כופה עלינו אינם מובנים מאליהם. יש תקווה ביצירת משהו חדש, ישנה התקוממות תודעתית שאנו יכולים להתחבר אליה כדי להוביל מהלך לחברה חדשה. אותה תקווה שמגולמת בסרט בזכות הריון ולידה, מסמלת את החברה החדשה שאנחנו חייבים לעמול עליה גם במצב חיים עקר. כבר עכשו, כשהמחאה אינה מתפוצצת ואין אלפי אנשים ברחובות אנו חייבים לספק תקווה וסמלים שיכולים להיות תבנית שעליה תתבסס חברה החדשה. להתכונן להתפרצות הבאה. פעילות שטח שתיתן תקווה לעולם אחר לכל מיליוני האנשים שחיים כאן ושאינם רואים מוצא מהמציאות המאיישת. עוד לפני שאנחנו שוברים בנקים חוסמים כבישים ושורפים צמיגים (דבר שהוא חשוב בפני עצמו), אנו צריכים להגות תכנית פרקטית שמייצגת את העולם שאנחנו היינו רוצים לחיות בו. קואופרטיבים, פלישות לבנינים ריקיים, תמיכה באלה שפולשים לדירות עמידר, שחרור של אוכל וחלוקה שלו בקהילות, דחיפה קדימה לתפקידי מפתח של יחידות מקהילות מג'נדריליות, סולידירות שאינה מבוססת על "מה יוצא לי מזה". וכפעילים, דרך חיים של הקרבה למען האחרים והעתיד. במצב החיים הנוחכי אין לנו ממש ברירה, זה או התנגדות, או עמידה מהצד והתכנסות בעצמי.

אני ממליץ גם לראות את הראיון עם זיזק על הסרט:

אחרי השמשה המנופצת

לפני כשבוע נפגשתי עם אדם שגר איתנו תקופה באוהלים בתקופת המחאה החברתית. הוא נעלם בסוף המחאה, חזר הביתה למשפחה ולילדים. כששאלתי אותו למה עזב הוא ענה: "המחאה נכשלה, יש לנו עם שלא איכפת לו מכלום. לא משנה כמה ידפקו אותנו הפוליטיקאים הם ימשיכו להצביע לאותם אנשים". המהות של המשפט הזה היא משהו שאני שומע בצורות שונות מאנשים שונים, גם כאלה שעדיין פעילים במחאה. זהו יאוש שלפי דעתי לא נכון מבחינת ניתוח ההיסטוריה של המחאה והפוטנציאל לעוד מהפכה חברתית.

המאבק החברתי תפס רבים מאיתנו בשמאל הרדיקאלי בהפתעה. ההשפעה של שיח הפריווילגיות, הפך אצל חלקנו למבט על אנשים כרובוטים. מכונות שנדונו להתנהג בצורה מסוימת שמתבססת על מגדר, גזע, לאום, ורקע מעמדי. ישראלים, אפילו מזרחים, "נדונו" להמשיך לתמוך במשטר בהתבסס על מעט הפריוילגיות שהם מקבלים יחסית לפלסטינים. הראייה הזו, רואה רק את קצה הקרחון, ומאבדת מורכבות בשם פרגמטיזם.

ראייה זו היא משהו שלדעתי כולנו סובלים ממנו (במילים "כולנו" ו-"אנחנו" אני מתייחס לקבוצות שונות, ואין כאן ניסיון לעשות הכלללה של כל השמאל). האידאולוגיה הזו כשהיא מעורבבת עם יאוש תהומי מהמצב הפוליטי כאן (וההיסטורי של מלחמה שלא נגמרת) מובילה לפי דעתי לניהליזם- התמוטטות אמונית בכל הערכים והמציאות הפוליטית המקיפה אותנו. ראייה של המציאות מסביבנו כמלאת שקרים. מוסדות המדינה, הערכים שמוטמעים בנו ע"י התרבות והתקשורת, צורת החיים שבה אנחנו מוכרחים להתנהל, הכל נחשף במלוא כיעורו.

כשניטשה כתב על ניהליזם, הניהליזם שהוא דיבר עליו היה הקריסה באמונה דתית. העולם הערום והמנוכר שאנחנו נותרים איתו כשלחיים שלנו אין משמעות. הבנה שהמודעות העצמית שיש לנו אינה אלוהית (וייחודית לבני אדם), אלה רק "עונש" שכל מה שהוא מותיר לנו הוא להרהר על סופה של אותה תודעה. ניטשה תיאר שני סוגי ניהליזם. ניהליזם פסיבי ואקטיבי. הפסיבי הוא הניהליזם שמתעסק בעצמי ובעולם המופשט. סיימון כריצלי (פרופסור לפילוסופיה באנגליה) מתאר את הניהליזם הזה כאובססיה והתמקדות במרחב הוירטואלי, אמונות רוחניות למיניהן, קנייה של מוצרים ללא ניצול (או אצלנו מוצרים אורגניים), ובכלליות התעסקות באישי מבלי להתייחס לשינוי המציאות. המציאות לניהליסט הפסיבי סופה לאכזב. הניהליסט הפסיבי יאמר לעצמו בסופו של דבר ש"טבע האדם" (או המגדר והלאום) הוא משהו קבוע שאי אפשר לשנותו, וכי התועלת הגדולה ביותר שניתן לעשות היא לנסות לחיות חיים משמעותיים עבור האינדוודואל בלבד.

הניהליסט האקטיבי לעומת זאת רואה ערך בפעילות שמסתכמת בפירוק ומיטוט של העולם. הוא מיואש מהמצב, אך בוחר (בצורות קיצוניות) "למות על הרגליים מאשר לחיות על הברכיים". הוא מחוייב למטרה של "לעשות בלגן" אך לא מעבר לכך (ושוב כאן אני מדבר לא על אנשים ספציפיים אלא בעיקר על עצמי). הניהליסט האקטיבי מסרב לשבת בבית ולדבר על כמה העולם רע, אך מעבר לפעילות (שבהרבה מקרים מסכנת את חייו כמגן אנושי) הוא לא מציג שום חזון. הוא מונע מכעס על המציאות, ויאוש מכך שדבר לא ניתן לשינוי. הוא רואה את המאבקים שהוא פעיל בהם כמאבקים ששקולים להתקוממות בגטו וורשא. חסרות סיכוי, אך נותנת לו לפחות את הבחירה איך ומתי למות. הניהליסט האקטיבי מתקדם יותר מהנהליסט הפסיבי בכך שהוא לפחות פועל במציאות, אך בסופו של דבר שתי האידיאולוגיות מונעות מתוך יאוש וחוסר אמונה בבניית עתיד טוב יותר. ברור כי המציאות בפועל מורכבת יותר, וכי לניהליזם פנים רבות.

  אני לא חושב שניתן להגיע לפעילות פוליטית בוגרת מבלי לעבור את שלב הניהליזם. את השלב שבו אנחנו מבינים עד כמה איום ונורא העולם שבו אנחנו חיים. כמה רחוק אלה ששולטים בנו מוכנים לסכן את כולנו בשביל רווח אישי. כמה ש"החוק" אינו דבר דמוקרטי שמשקף את הצרכים של החברה, אלא דרך לכפות עלינו חיים שמעולם בחרנו בהם. שהצבא והמשטרה הם גופים שעוברים על החוק יום יום כדי לאכוף חוקים מפלים (ושמח"ש הוא ארגון מטופש שנועד לא לעשות כלום). אני רואה זאת הרבה סביבי כרגע, והאידאולוגיה הזאת משקפת גם את מה שאמר לי אותו פעיל שעזב את המחאה. אבל הראייה הזאת בסופו של דבר היא מאוד בעייתית ולא נותנת אפשרות להתקדם ממנה לשלב שהוא גם בונה ולא רק מבקר.

אני קורא לפעמים דברים שאנשים כותבים או פעולות והפגנות שתנועות מוציאות (ושוב ההגדרה היא מאוד כללית ואינה מתייחסת לאף אחד ספציפית) שאת כולן ניתן לסכם במשפט אחד: "המלך הוא עירום". ואם בסיפור המלך הוא עירום ההמונים הטפשים (ובגלל זה הראייה הזאת מאוד אליטיסטית) "מתעוררים" בגלל המשפט של אותו ילד שרואה את המציאות כמות שהיא, הפעולות או המאמרים שאני רואה לא נועדו לשינוי תודעתי, אלה לחזרה בלתי נגמרת על אותה סיסמה בצורות שונות. "חשיפה" של המציאות לאותם המונים מטופשים שמסרבים להשתנות. ביקורת לויאלית שחושפת את אותם תכנים. ומה אם כולם מודעים לכך ש"המלך הוא ערום"? מה אם מאות אלפים של אנשים יודעים שהפולטיקאים מושחתים, שהכיבוש הורס, שהגזענות נגד מזרחים והדרת נשים הם איומים וצריכים להפסק, אבל הם פשוט מיואשים מדי מכדי לראות עתיד או מציאות אחרת? מה אם ישנם מאות אלפים (ואולי מיליונים) שרוצים מציאות אחרת אבל כל פעם שאנחנו דוחפים להם לפנים חייל שמתעלל בפלסטיני הדבר היחידי שעובר להם בראש זה "לפחות אנחנו לא במצב של אותו פלסטיני?" איזה פתרון אנחנו מספקים לאותם אנשים? איזו משמעות הם יכולים לקבל מהמציאות לכל השאלות הללו? מצד אחד התכנסות באינדוודואל ובעצמי, ומצד שני לשרוף צמיגים "לעשות בלגן" ולהצביע כל ארבע שנים לכנסת.

אז זהו, שהניהליזם הזה יכול להביא אותנו רק עד גבול מסוים. אנחנו חייבים להתחיל לנסות ולחשוב על פעילות שהיא מעבר להתנגדות גרידא, ויצירת מרחב (בפרקטיקה) שהוא גרעין של החברה העתידית שהיינו רוצים לראות.

חזרה לאותו משפט שנאמר לי ושהתחלתי איתו את המאמר. המחאה לפי דעתי לא נכשלה. היא מעולם לא התקיימה מספיק זמן כדי להכשל. נעשו טעויות, וזה קורה כל פעם שמנסים ולומדים משהו חדש, אבל אותן טעויות אינן מהוות את הבסיס והמהות של אותה מחאה. החשיבה שהמהפכה נכשלה היא ראייה פרגמטית שרואה את ההיסטוריה כמהלך של מנהיגים. ראייה מרקסיסטית של ההיסטוריה נותנת דגש או מבינה שההמונים עושים היסטוריה. והמחאה הראתה בדיוק את הפונטציאל הגלום במאות האלפים שהיו מוכנים לצאת לרחובות. היא הראתה לכל מי שעד אז חשב במונחים דטרמיניסטים שאנשים אינם רובוטים, שהם אינם פלקטים שעליהם ניתן להקרין תאוריות מהותניות. שאנשים, גם כאלה שנהנים מפריווילגיות שונות, יכולים להלחם למען שינוי ושלטון חדש. אני זוכר את אותו ערב שהפגנו בתל אביב אחרי המעצרים האלימים של דפני ליף ואחרים ביום שלפני כי הם ניסו להקים מאהל חדש. האנשים שאני אישית ראיתי היו צעירים ממעמד בינוני. ועדיין הם היו מוכנים לסכן את עצמם כדי לנפץ זכוכיות בנקים, לזרוק ביצים על העירייה, לשרוף פחים, ולזעוק נגד האלימות של המדינה. ערב אחד מה שהוא ברור מאליו נהפך ל"ברור מאליו" עבור אלפי אנשים. אם הם יכולים לעשות זאת, אז קל וחומר שבשכונות העוני ובפריפריה (כמו שקרה במחאה) אנשים יהיו מוכנים לצאת ולהלחם. הפוטנציאל לבניית עולם אחר הוא הלקח הכי חשוב שצריך לקחת מהמחאה החברתית, לא ראייה חלקית ופרגמטית שמסתכמת  ב"מה יוצא לנו מזה".
המחאה החברתית היא שלב ראשון לפי דעתי במעבר תודעתי בקרב ישראלים אל עבר ניהליזם. אני מאמין שאחרי שגם המפלגות החדשות שנבחרו יאכזבו ולא יצליחו להביא מציאות כלכלית טובה יותר המחאה תחזור בצורה אלימה יותר. את אבק השריפה אנחנו רואים כל יום מסביבנו בדמות מאות אלפי האנשים שרעבים ללחם, שנקלעים לעוד חובות למרות שהם עובדים. השאלה צריכה להיות באיזה צורה היא תחזור, בצורת ניהליזם אקטיבי, התפרצות ומהומות,  או ניסיון לבניית אוטונומיה וחברה אחרת?

אין לי תשובות או מפה לאיך לבנות חברה אחרת, רק פעולות מאוד כלליות שיכולות להוות התחלה של דרך. מוכנות לנסות ולטעות בשביל יצירת מפה. אסור לנו להתייאש או לקחת צעד אחורה בגלל שעכשיו נראה (מעל השטח, בראייה פרגמטית) שאנשים חזרו לבתיהם ונכנעו לשיטה. להיפך, עכשיו הזמן להמשיך בפעילות כדי להרחיב את המעגלים. לפלוש לבנינים ולדירות (או לתמוך באלה שעושים זאת). לבנות קהילות של פעילים ואוטונומיה. העצמה של אלה שאין להם מה להפסיד ומוכנים להלחם. רק כך נוכל להיות מוכנים לגל הבא של המחאה ולדחוף אותו למקומות יותר רחוקים מאלה שהמחאה האחרונה הגיעה אליהם. רק כך נוכל ללמוד ולהבין איך אנחנו יכולים ליצור עתיד אחר.

געגועים לפמיניזם מיליטנטי

את עיקר החינוך הפוליטי שלי קיבלתי דרך פעילות פמיניסטית. בסביבות 2004 התחלתי לעבוד במרפאת נשים באוקלנד, ארה"ב. בבקרים הייתי מגייס כספים ממקורות שונים (שהלכו והתמעטו) ושלושה לילות בשבוע שמרתי על דלת הכניסה למרפאה.

האידאולוגיה שהנחתה את אותה מרפאה הייתה פמיניסטית רדיקאלית. המרפאה סיפקה לנשים מידע רפואי על גופן, דרשה מעט מאוד כסף בעבור הטיפולים, ולא שפטה אף מטופלת שהגיעה לטיפול. הדגש הראשוני היה על חינוך, הוא הגיע מההבנה שהידע של נשים על גופן נלקח מהן ככל שמדע הרפואה התפתח, ושזוהי אחת הדרכים שפטריארכיה מבססת את עצמה בחברה המודרנית. קבלת אישור (ולא חוות דעת או המלצה) לטיפולים שנוגעים לאשה מממסד רפואי היא פסולה וסקסיסטית. נשים למדו לבצע בדיקות וגינליות, להכיר את הגוף שלהן (ולהפסיק להתייחס אל הואגינה כאל דבר מגעיל), לרשום את הימים בחודש כדי לדעת באיזה ימים ניתן להכנס להריון ובאיזה לא, אילו מאכלים יכולים לגרום להפלה טבעית (הרבה ויטמין סי), ואילו אמצעי מניעה אינם בריאים לגוף האשה (לדוגמא הפלות אינן מזיקות לגוף הנשי שלא כמו גלולות). מוצרים למחזור גם עברו ביקורת, והומלץ להתרחק מאלו שמכילים חומרים כימיים (כמו חלק מהטמפונים והתחבושות שמוצעים למכירה).

הדגש השני (ומה שגרם בסופו של דבר לסגירת המרפאה) הוא הטיפול בכל מטופלת גם אם לא היה לה מספיק כסף. נשים שלא היה להן כיסוי רפואי או לא יכלו לשלם טופלו וקיבלו שירות כמו כל מטופלת אחרת. תעודות זהות לא היו נדרשות כדי להקל על מהגרות, וחלק מהמטופלות היו ממלאות שמות בדויים כדי שבעלן או משפחתן לא יוכלו לגלות שהן עברו הפלה. מתנדבות סיפקו תרגום למגוון שפות כגון ספרדית, מנדרין, ואמהרית.

הדגש השלישי היה חוסר שיפוטיות, והוא אולי החשוב מכל כי הוא עמד בניגוד להתנהלות של מרפאות נשים ארציות אחרות (שאנחנו כינינו כשייכות לפמיניזם ליברלי) שכן הן הביעו ביקורת כלפי נשים ממעמד נמוך (או מהקהילה השחורה) שנכנסו להריון. אותן מרפאות ניסו בלי סוף לשכנע את אותן נשים לבצע הפלה או להשתמש באמצעי מניעה שלא תמיד היו בריאים או בטוחים. במרפאה שלנו הדגש היה תמיד לקבל, לעזור בדרך שהם בחרו בה, ואף פעם לא לשכנע אשה להחליט מה לעשות עם הגוף שלה.

המאבק באותם שנים בקרב הקהילה הנוצרית נגד הפלות הלך וגדל. היו לילות שהיינו צריכים להזעיק רשתות של תומכים כדי למנוע ממפגינים לפרוץ אל תוך המרפאה. במרפאות אחרות הונחו פצצות ונזרקו בקבוקי מולוטוב. מספר רופאים שביצעו הפלות ועובדים נורו למוות בשנים קודם לכן, והיו פעמים שתהינו אם אנחנו או אנשים שאנחנו מכירים יהיו הבאים בתור. המלחמה שהכריזו ארגונים נוצריים על הפלות התנהלה לא רק דרך אלימות בשטח אלה גם דרך חוקים ותביעות פרטיות שלמרות שלא מנעו ממרפאות לבצע הפלות, הפכו את הדבר למאוד קשה אם בכלל אפשרי.

בין הדברים שנתנו לנו כח באותם זמנים היו עשרות אלפי הנשים שהמשיכו להגיע למרפאה והקהילה השחורה באוקלנד (במיוחד נשים) שהמשיכו לתמוך בנו. נשים מהקהילה היו חלק מהצוות במרפאה וארגנו והתגייסו להפגנות וארועי מחאה. היחס של הקהילה השחורה להפלות (או לממסד הרפואי) לווה תמיד בחוסר אמון. בתחילת המאה ה20 חלק מהכוחות שדחפו להפוך הפלות לחוקיות בארה"ב הגיעו  מתנועת היוג'ניקס, תנועה שפעלה להורדת התמותה בקרב קהילות שאינן "מובחרות" ע"י סירוס ועיקור (לרוב בכפייה). נשים שחורות היו גם צריכות להתמודד עם הסטיגמה הגזענית שהן עצלניות, אינן רוצות לעבוד, ומביאות ילדים לעוני (מה שנשים מזרחיות צריכות להתמודד איתו כאן) כדי לקבל כספים מהמדינה. בקונטקס ההיסטורי הזה רבים ראו בנו שליחים של ממסד שמנסה להתעמר בנשים שחורות. ולכן השילוב וההנהגה של נשים שחורות במרפאה היה כל כך חשוב כדי ליצור אמון ביננו לבין המטופלות.

התאוריה הפמיניסטית ליוותה אותנו בכל הפעילות שלנו (וגם תאוריה קווירית שהייתה מאוד דומיננטית באזור), אבל אני חושב שההשפעה הכי חזקה עלינו הייתה אנדרה דורקין. הקריאה שלה להלחם ולהגן על נשים בכל האמצעים הנדרשים, הראייה שלה של המציאות כשדה קרב שבה מתקיימת מלחמה נגד נשים, סיפקה לנו תבנית תאורטית שעליה התבססנו לייצר פעילות שהייתה תמיד מיליטנטית. המשפט "נשים קיבלו את זכויותיהן דרך מאבק ברחוב" חזר על עצמו כמעט בכל פגישה שקייימנו. קבוצות וקורסים לנשים להגנה עצמית, פעילויות ישירות נגד כנסיות ואירגונים, התעמתויות אלימות עם הפגנות של נוצרים שהתנגדו להפלות. ההבנה תמיד הייתה שהמדינה פועלת נגד נשים מעצם הוויתה, שהמשטרה אינה גוף שיגונן על נשים, ושאנחנו במלחמת השרדות (והנתונים לגבי תקיפות מיניות באותה תקופה היו שכל אשה שלישית תעבור או עברה תקיפה). קשה לי לזכור צעדות של "נשים לוקחות בחזרה את הלילה" שלא הסתיימו במעצרים ובהתנגשויות עם המשטרה שאותה ראינו כאחראית לקיומה של מערכת גזענית וסקסיסטית (המשפילה נשים שבאו להתלונן על תקיפות מיניות). רק בישראל שמעתי לראשונה את הקלישאה ש"אלימות היא אקט גברי" (במקום לנהל דיון האם אלימות היא אכק נכון). השיח שהתייחס אל התנהגויות מסוימות כאל "נשיות" או "גבריות" היה קיים בעיקר בקרב אנשי דת (או אנשים רוחניים), לא בקרב פעילים או בסביבה שאני פעלתי בה. המשפט הממוחזר שאני שומע כאן רבות של אנדרה לורדה ש"כלי העבודה של בעל העבדים לעולם לא יוכלו לשמש להרוס את ביתו" מעולם לא שימש להשתקה של ניסיונות למאבק מיליטנטי והגנה עצמית, אלה כדרך לא לשעתק את הדיכוי שקיים מסביבנו (מישהו חושב שאנחנו צריכים להפטר מכל מדע הרפואה בגלל שהוא שימש  לדיכוי של קהילות מרג'נאליות?).

הפמיניזם שאני התבגרתי לתוכו הוא פמיניזם שאינו רואה מאבק ללא שילוב הדרישות של הקבוצות המדוכאות ביותר בחברה. שמשלב גברים ושם דגש על מאבק פרקטי בשטח, אוטונומיה, תוך כדי שילוב של פעולות ישירות. הוא פמיניזם שאוהב ומחבק אבל גם כועס ובועט ומוכן לסיכונים שכלולים במלחמה על זכויות נשים מול המדינה.

בארץ הדוגמאות שאני מוצא לאותו פמיניזם רדיקאלי הן ספורות. עמותת "אחותי" היא דוגמא לפמיניזם כזה. אבל בים הפעילות שאני נמצא בו הדברים שאני חווה הרבה פעמים הם פמיניזם ליברלי ושטחי, ואם הוא רדיקאלי הוא בעיקר תאורטי. מין ההתייחסות שטחית שמתמקדת קודם כל בדובר (או דוברת) ואח"כ באידיאולוגיה או בפעילות פרקטית. במקום שהשאלה הראשונית תהיה האם אקט מסוים הוא נכון ומשרת את כלל האנשים בקהילה אני קורא אין ספור דיונים על הזהות של הדובר/ת או ניסיונות פסודו-מדעיים של ניתוח אישיות.

ובאווירה כזאת, שבה מה שמקודש אינו אידאולוגיה פמיניסטית אלא זהות מגדרית מה הפלא שמעטים הגברים שמכנים את עצמם פמיניסטים? כשפעיל הוא אנס בפוטנציה או מנותח דרך עדשה שמלכתחילה מגדירה אותו כמדכא, למה שגברים ירצו בכלל להיות חלק ממאבק פמיניסטי? אם מאבק פמיניסטי הוא מירוץ להוכיח מי יותר מדוכא ולמי יש פחות פריולגיות אז המאבק שלנו יכלול מעט מאוד אנשים (או יכלול הרבה גברים מהשכונות ופחות נשים שמשתמשות באותה חשיבה). פמינזם רדיקלי יוצא החוצה מהגדרות וקופסאות שנוצרו בחברה שלנו ("כלי האדון"). פמיניזם רדיקלי רואה מאבק ארוך בשטח, נגד ממסד ענק, יצירת קהילה ולא רק איך יראה המאמר הבא.

ואותה ראייה שאינה רואה בגברים חלק ממאבק פמיניסטי (או מהות שאינה נתנת לשינוי), היא אותה ראייה שמונעת מנשים מכל הזרמים והעדות להצטרף למאבקם של נשים מזרחיות בשכונות. המאבק, לדוגמא, למען זכויות דיור הוא לא רק במהות מזרחי אלא גם נשי. הנשים הן אלה שנשארות עם הילדים וצריכות להתמודד עם כל החרות מביטוח הלאומי, הוצאה לפועל, עמידר, רבנות, והסטיגמות הנוראיות שמלבישים עליהן. הן אלה שצריכות להתמודד עם אלימות בבית ואלימות ברחוב (וזה לא סתם שאת "המעברה" מנהיגות בעיקר נשים חד הוריות). אבל שוב, אם גברים הם מדכאים בפוטנציה, אז נשים אשכנזיות (או נשים שאינן שייכות לאותו מעמד או שכונה) הם גם מדכאות בפוטנציה. וכאן יש בעיה מהותית שמונעת לפי דעתי מהמון אנשים להתחיל לתמוך בפעילויות שונות ולהיות חלק ממאבק. המצב שבו הפעילים במאבק החברתי הם קבוצה של אנשים שאת כולם אפשר להכניס לתוך חדר קטן, הוא בלתי נסבל. או שאנחנו רוצים לעשות שינוי, או שאנחנו רוצים להרגיש טוב על זה שאנחנו מרגישים רע בזמן שהדיכוי ממשיך להתעצם. את/ה לא צריכים להיות מאותה קבוצה מדוכאת כדי לתמוך במאבק של אותה קבוצה. השאלה של ייצוג אינה רלבנטית כאן לפי דעתי. אפשר להיות פעילים במקומות שונים תוך כדי שהאנשים שמנהיגים את אותו מאבק ספציפי הם מאותה קהילה ומייצגים את האינטרסים של אותם אנשים.

לסיום, אנחנו רוצים וחייבים ללמוד איך לשלב גברים במאבק פמיניסטי. אנחנו זקוקים ורוצים דווקא את אלה שמגיעים מהמעמדות והעדות המדוכאות ביותר. דווקא אלה שיש בהם זעם וכעס ורוצים כבר "לשרוף את כל המדינה". אלה גברים שלמרות שאינם חווים דיכוי נשי, הם חווים דיכוי אחר. הם נולדו לתוך מערכת שמצד אחד תובעת מהם לספק קורת גג לילדיהם, ומצד שני לא מספקת להם את הכלים והעבודות לעשות זאת. שדורשת מהם "להיות גבר" אבל משפילה אותם כשהם תובעים את הזכויות המגיעות להם. שיוצרת דיכוי שהם אינם יכולים לברוח ממנו, כולאת אותם כשהם מנסים לברוח לרגע עם קצת סמים, אבל ממשיכה לתת לאותם סמים לזרום ברחובות שהם גרים בהם. הם נושאים את הטראומה של ההגירה והדיכוי נגד הוריהם שעלו ממדינות ערב בזמן שהם רואים את ילדיהם מתחילים עוד מעגל של עוני ושל "עבריינות" (אני זוכר שהרבה מהחברים שגדלתי איתם פגשתי מאוחר יותר לא בפגישת מחזור בבית ספר אלא בכלא). זהו זעם שיכול להוביל לאלימות פרוגרסיבית שמופנית נגד המערכת. זהו זעם מוצדק ונכון על חיים שמעולם לא הייתה לנו בחירה בהם. זהו זעם שיכול להתחבר למאבק פמיניסטי רדיקלי ולמלחמה לא רק על הזכויות האינדיווידואליות שלנו אלא גם למאבק על זכויותיהן של נשים. אבל זה אף פעם לא יקרה אם לא נצליח לראות בכל אדם, גם בגברים, פוטינציאל לשינוי. ובמילים הכי פשוטות, מאבק פמיניסטי לעולם לא יצליח ללא שילוב של גברים בתוכו.