געגועים לפמיניזם מיליטנטי

את עיקר החינוך הפוליטי שלי קיבלתי דרך פעילות פמיניסטית. בסביבות 2004 התחלתי לעבוד במרפאת נשים באוקלנד, ארה"ב. בבקרים הייתי מגייס כספים ממקורות שונים (שהלכו והתמעטו) ושלושה לילות בשבוע שמרתי על דלת הכניסה למרפאה.

תמונה

האידאולוגיה שהנחתה את אותה מרפאה הייתה פמיניסטית רדיקאלית. המרפאה סיפקה לנשים מידע רפואי על גופן, דרשה מעט מאוד כסף בעבור הטיפולים, ולא שפטה אף מטופלת שהגיעה לטיפול. הדגש הראשוני היה על חינוך, הוא הגיע מההבנה שהידע של נשים על גופן נלקח מהן ככל שמדע הרפואה התפתח, ושזוהי אחת הדרכים שפטריארכיה מבססת את עצמה בחברה המודרנית. קבלת אישור (ולא חוות דעת או המלצה) לטיפולים שנוגעים לאשה מממסד רפואי היא פסולה וסקסיסטית. נשים למדו לבצע בדיקות וגינליות, להכיר את הגוף שלהן (ולהפסיק להתייחס אל הואגינה כאל דבר מגעיל), לרשום את הימים בחודש כדי לדעת באיזה ימים ניתן להכנס להריון ובאיזה לא, אילו מאכלים יכולים לגרום להפלה טבעית (הרבה ויטמין סי), ואילו אמצעי מניעה אינם בריאים לגוף האשה (לדוגמא הפלות אינן מזיקות לגוף הנשי שלא כמו גלולות). מוצרים למחזור גם עברו ביקורת, והומלץ להתרחק מאלו שמכילים חומרים כימיים (כמו חלק מהטמפונים והתחבושות שמוצעים למכירה).

הדגש השני (ומה שגרם בסופו של דבר לסגירת המרפאה) הוא הטיפול בכל מטופלת גם אם לא היה לה מספיק כסף. נשים שלא היה להן כיסוי רפואי או לא יכלו לשלם טופלו וקיבלו שירות כמו כל מטופלת אחרת. תעודות זהות לא היו נדרשות כדי להקל על מהגרות, וחלק מהמטופלות היו ממלאות שמות בדויים כדי שבעלן או משפחתן לא יוכלו לגלות שהן עברו הפלה. מתנדבות סיפקו תרגום למגוון שפות כגון ספרדית, מנדרין, ואמהרית.

הדגש השלישי היה חוסר שיפוטיות, והוא אולי החשוב מכל כי הוא עמד בניגוד להתנהלות של מרפאות נשים ארציות אחרות (שאנחנו כינינו כשייכות לפמיניזם ליברלי) שכן הן הביעו ביקורת כלפי נשים ממעמד נמוך (או מהקהילה השחורה) שנכנסו להריון. אותן מרפאות ניסו בלי סוף לשכנע את אותן נשים לבצע הפלה או להשתמש באמצעי מניעה שלא תמיד היו בריאים או בטוחים. במרפאה שלנו הדגש היה תמיד לקבל, לעזור בדרך שהם בחרו בה, ואף פעם לא לשכנע אשה להחליט מה לעשות עם הגוף שלה.

המאבק באותם שנים בקרב הקהילה הנוצרית נגד הפלות הלך וגדל. היו לילות שהיינו צריכים להזעיק רשתות של תומכים כדי למנוע ממפגינים לפרוץ אל תוך המרפאה. במרפאות אחרות הונחו פצצות ונזרקו בקבוקי מולוטוב. מספר רופאים שביצעו הפלות ועובדים נורו למוות בשנים קודם לכן, והיו פעמים שתהינו אם אנחנו או אנשים שאנחנו מכירים יהיו הבאים בתור. המלחמה שהכריזו ארגונים נוצריים על הפלות התנהלה לא רק דרך אלימות בשטח אלה גם דרך חוקים ותביעות פרטיות שלמרות שלא מנעו ממרפאות לבצע הפלות, הפכו את הדבר למאוד קשה אם בכלל אפשרי.

בין הדברים שנתנו לנו כח באותם זמנים היו עשרות אלפי הנשים שהמשיכו להגיע למרפאה והקהילה השחורה באוקלנד (במיוחד נשים) שהמשיכו לתמוך בנו. נשים מהקהילה היו חלק מהצוות במרפאה וארגנו והתגייסו להפגנות וארועי מחאה. היחס של הקהילה השחורה להפלות (או לממסד הרפואי) לווה תמיד בחוסר אמון. בתחילת המאה ה20 חלק מהכוחות שדחפו להפוך הפלות לחוקיות בארה"ב הגיעו  מתנועת היוג'ניקס, תנועה שפעלה להורדת התמותה בקרב קהילות שאינן "מובחרות" ע"י סירוס ועיקור (לרוב בכפייה). נשים שחורות היו גם צריכות להתמודד עם הסטיגמה הגזענית שהן עצלניות, אינן רוצות לעבוד, ומביאות ילדים לעוני (מה שנשים מזרחיות צריכות להתמודד איתו כאן) כדי לקבל כספים מהמדינה. בקונטקס ההיסטורי הזה רבים ראו בנו שליחים של ממסד שמנסה להתעמר בנשים שחורות. ולכן השילוב וההנהגה של נשים שחורות במרפאה היה כל כך חשוב כדי ליצור אמון ביננו לבין המטופלות.

התאוריה הפמיניסטית ליוותה אותנו בכל הפעילות שלנו (וגם תאוריה קווירית שהייתה מאוד דומיננטית באזור), אבל אני חושב שההשפעה הכי חזקה עלינו הייתה אנדרה דורקין. הקריאה שלה להלחם ולהגן על נשים בכל האמצעים הנדרשים, הראייה שלה של המציאות כשדה קרב שבה מתקיימת מלחמה נגד נשים, סיפקה לנו תבנית תאורטית שעליה התבססנו לייצר פעילות שהייתה תמיד מיליטנטית. המשפט "נשים קיבלו את זכויותיהן דרך מאבק ברחוב" חזר על עצמו כמעט בכל פגישה שקייימנו. קבוצות וקורסים לנשים להגנה עצמית, פעילויות ישירות נגד כנסיות ואירגונים, התעמתויות אלימות עם הפגנות של נוצרים שהתנגדו להפלות. ההבנה תמיד הייתה שהמדינה פועלת נגד נשים מעצם הוויתה, שהמשטרה אינה גוף שיגונן על נשים, ושאנחנו במלחמת השרדות (והנתונים לגבי תקיפות מיניות באותה תקופה היו שכל אשה שלישית תעבור או עברה תקיפה). קשה לי לזכור צעדות של "נשים לוקחות בחזרה את הלילה" שלא הסתיימו במעצרים ובהתנגשויות עם המשטרה שאותה ראינו כאחראית לקיומה של מערכת גזענית וסקסיסטית (המשפילה נשים שבאו להתלונן על תקיפות מיניות). רק בישראל שמעתי לראשונה את הקלישאה ש"אלימות היא אקט גברי" (במקום לנהל דיון האם אלימות היא אכק נכון). השיח שהתייחס אל התנהגויות מסוימות כאל "נשיות" או "גבריות" היה קיים בעיקר בקרב אנשי דת (או אנשים רוחניים), לא בקרב פעילים או בסביבה שאני פעלתי בה. המשפט הממוחזר שאני שומע כאן רבות של אנדרה לורדה ש"כלי העבודה של בעל העבדים לעולם לא יוכלו לשמש להרוס את ביתו" מעולם לא שימש להשתקה של ניסיונות למאבק מיליטנטי והגנה עצמית, אלה כדרך לא לשעתק את הדיכוי שקיים מסביבנו (מישהו חושב שאנחנו צריכים להפטר מכל מדע הרפואה בגלל שהוא שימש  לדיכוי של קהילות מרג'נאליות?).

הפמיניזם שאני התבגרתי לתוכו הוא פמיניזם שאינו רואה מאבק ללא שילוב הדרישות של הקבוצות המדוכאות ביותר בחברה. שמשלב גברים ושם דגש על מאבק פרקטי בשטח, אוטונומיה, תוך כדי שילוב של פעולות ישירות. הוא פמיניזם שאוהב ומחבק אבל גם כועס ובועט ומוכן לסיכונים שכלולים במלחמה על זכויות נשים מול המדינה.

בארץ הדוגמאות שאני מוצא לאותו פמיניזם רדיקאלי הן ספורות. עמותת "אחותי" היא דוגמא לפמיניזם כזה. אבל בים הפעילות שאני נמצא בו הדברים שאני חווה הרבה פעמים הם פמיניזם ליברלי ושטחי, ואם הוא רדיקאלי הוא בעיקר תאורטי. מין ההתייחסות שטחית שמתמקדת קודם כל בדובר (או דוברת) ואח"כ באידיאולוגיה או בפעילות פרקטית. במקום שהשאלה הראשונית תהיה האם אקט מסוים הוא נכון ומשרת את כלל האנשים בקהילה אני קורא אין ספור דיונים על הזהות של הדובר/ת או ניסיונות פסודו-מדעיים של ניתוח אישיות.

ובאווירה כזאת, שבה מה שמקודש אינו אידאולוגיה פמיניסטית אלא זהות מגדרית מה הפלא שמעטים הגברים שמכנים את עצמם פמיניסטים? כשפעיל הוא אנס בפוטנציה או מנותח דרך עדשה שמלכתחילה מגדירה אותו כמדכא, למה שגברים ירצו בכלל להיות חלק ממאבק פמיניסטי? אם מאבק פמיניסטי הוא מירוץ להוכיח מי יותר מדוכא ולמי יש פחות פריולגיות אז המאבק שלנו יכלול מעט מאוד אנשים (או יכלול הרבה גברים מהשכונות ופחות נשים שמשתמשות באותה חשיבה). פמינזם רדיקלי יוצא החוצה מהגדרות וקופסאות שנוצרו בחברה שלנו ("כלי האדון"). פמיניזם רדיקלי רואה מאבק ארוך בשטח, נגד ממסד ענק, יצירת קהילה ולא רק איך יראה המאמר הבא.

ואותה ראייה שאינה רואה בגברים חלק ממאבק פמיניסטי (או מהות שאינה נתנת לשינוי), היא אותה ראייה שמונעת מנשים מכל הזרמים והעדות להצטרף למאבקם של נשים מזרחיות בשכונות. המאבק, לדוגמא, למען זכויות דיור הוא לא רק במהות מזרחי אלא גם נשי. הנשים הן אלה שנשארות עם הילדים וצריכות להתמודד עם כל החרות מביטוח הלאומי, הוצאה לפועל, עמידר, רבנות, והסטיגמות הנוראיות שמלבישים עליהן. הן אלה שצריכות להתמודד עם אלימות בבית ואלימות ברחוב (וזה לא סתם שאת "המעברה" מנהיגות בעיקר נשים חד הוריות). אבל שוב, אם גברים הם מדכאים בפוטנציה, אז נשים אשכנזיות (או נשים שאינן שייכות לאותו מעמד או שכונה) הם גם מדכאות בפוטנציה. וכאן יש בעיה מהותית שמונעת לפי דעתי מהמון אנשים להתחיל לתמוך בפעילויות שונות ולהיות חלק ממאבק. המצב שבו הפעילים במאבק החברתי הם קבוצה של אנשים שאת כולם אפשר להכניס לתוך חדר קטן, הוא בלתי נסבל. או שאנחנו רוצים לעשות שינוי, או שאנחנו רוצים להרגיש טוב על זה שאנחנו מרגישים רע בזמן שהדיכוי ממשיך להתעצם. את/ה לא צריכים להיות מאותה קבוצה מדוכאת כדי לתמוך במאבק של אותה קבוצה. השאלה של ייצוג אינה רלבנטית כאן לפי דעתי. אפשר להיות פעילים במקומות שונים תוך כדי שהאנשים שמנהיגים את אותו מאבק ספציפי הם מאותה קהילה ומייצגים את האינטרסים של אותם אנשים.

לסיום, אנחנו רוצים וחייבים ללמוד איך לשלב גברים במאבק פמיניסטי. אנחנו זקוקים ורוצים דווקא את אלה שמגיעים מהמעמדות והעדות המדוכאות ביותר. דווקא אלה שיש בהם זעם וכעס ורוצים כבר "לשרוף את כל המדינה". אלה גברים שלמרות שאינם חווים דיכוי נשי, הם חווים דיכוי אחר. הם נולדו לתוך מערכת שמצד אחד תובעת מהם לספק קורת גג לילדיהם, ומצד שני לא מספקת להם את הכלים והעבודות לעשות זאת. שדורשת מהם "להיות גבר" אבל משפילה אותם כשהם תובעים את הזכויות המגיעות להם. שיוצרת דיכוי שהם אינם יכולים לברוח ממנו, כולאת אותם כשהם מנסים לברוח לרגע עם קצת סמים, אבל ממשיכה לתת לאותם סמים לזרום ברחובות שהם גרים בהם. הם נושאים את הטראומה של ההגירה והדיכוי נגד הוריהם שעלו ממדינות ערב בזמן שהם רואים את ילדיהם מתחילים עוד מעגל של עוני ושל "עבריינות" (אני זוכר שהרבה מהחברים שגדלתי איתם פגשתי מאוחר יותר לא בפגישת מחזור בבית ספר אלא בכלא). זהו זעם שיכול להוביל לאלימות פרוגרסיבית שמופנית נגד המערכת. זהו זעם מוצדק ונכון על חיים שמעולם לא הייתה לנו בחירה בהם. זהו זעם שיכול להתחבר למאבק פמיניסטי רדיקלי ולמלחמה לא רק על הזכויות האינדיווידואליות שלנו אלא גם למאבק על זכויותיהן של נשים. אבל זה אף פעם לא יקרה אם לא נצליח לראות בכל אדם, גם בגברים, פוטינציאל לשינוי. ובמילים הכי פשוטות, מאבק פמיניסטי לעולם לא יצליח ללא שילוב של גברים בתוכו.

אל עבר אוריינטציה של מאבק משותף

ביום ראשון שעבר הוזמנתי יחד עם אחרים לארוע קבלת פנים לרב קהילת סאטמר והתנגדות לבחירות בכיכר השבת במאה שערים. אלפים הגיעו להביע תמיכה באי הצבעה לבחירות והתנתקות ממוסד המדינה. כשפרסמתי את הדברים ראיתי כמה תגובות שהתנגדו לביקור אצלי ואצל אחרים שהיו במקום. רציתי לכתוב כמה דברים שמתייחסים לאותן תגובות.

עצרת מחאה - Copy
1: אם אנחנו באמת רוצים לשנות כאן דברים לעומק נצטרך להתחבר ולהאבק ביחד עם קהילות שהם מעבר לבועת השמאל שלנו. בוודאי שנצטרך להכיר את הקהילות שמתנגדות למשטר ולקהילה החרדית האנטי ציונית יש הרבה מה ללמד אותנו בכל מה שנוגע לאוטונומיה ומערכת חברתית עצמאית. מערך שלם של גמחי"ם וחנויות למכירת אוכל במכיר זול בתי ספר וישיבות.

2: האויב הראשי הוא השיטה והמערכת. אנחנו צריכים לבנות אוטונומיה שיוצאת מגבולות חוקי המדינה, בו בזמן שאנחנו בונים סולדיריות עם קהילות מדוכאות אחרות.

3: פתריארכיה היא שיטה שקודם כל נתמכת ע"י חוקי המדינה ומערך הכוחות שהמערכת מרשה לו להתקיים. ניסיון לנתק תודעה והתנהגות פתריאכלית כאילו הם קיימים מעל למציאות שמקיפה אותנו היא במהות מאבק בתחנות רוח.

4. הקהילה החרדית מייצגת אומה. יש להם שפה משלהם, מנהגים משלהם, כלכלה שמנסה להתרחק מפיקוח המדינה, ומיקום גאוגרפי (במקרה של הקהילה החרדית המרחב הוא שטח שבו הקהילה צריכה לחיות יחדיו במיקום קרוב אחד לשני). הם צריכים לייצג אצלנו את אותה התייחסות שלנו אל קהילות פלסטיניות.

5.לקהילות ומיעוטים יש את הזכות לנהל אוטונומיה כראות עינהם. המאבק הפמיניסטי בקהילה החרדית, הפלסטינית, הבדואית, המזרחית, או כל קבוצת מדוכאת אחרת צריכה לבוא מנציגות של אותה קהילה. לארגן הפגנות נגד הדרה של נשים במאה שערים ע"י נשים שאינם קשורות לקהילה שקולה בעיני להפגנות של הכהניסטים בכפרים ערביים.

6. העובדה שדיכויים שונים כגון פתריארכיה קיימות בקהילות שונות כגון בקרב חילונים בתל אביב או ההדרה של מזרחים באוניברסיטאות לא נותנת את הלגיטימציה לגופים שונים ובכללם המדינה לדכא את אותם קהילות. זכויות אינם ניתנות מתוקף מעמדו של אדם במרחב שבו הוא חי, אלה מתוקף היותו אדם.

7. ישנם הבדלים מהותיים בתפיסת העולם שלי ושל חרדים או פלסטינים. ההבדלים הללו גם אם לא מדברים עלהם מגיעים תמיד להתנגשויות. חשוב שלכל צד יהיו הקווים האדומים שעלהם הוא אינו מוכן לעבור ושעלהם הוא מוכן להפסיק את השוטפות. העדר ערכים ואידאולוגיה, הם מה שיוצרים רפורמיזציה (כגון שתיקה מול פגיעה בנשים) של תנועות מאבק ולא השותפות עצמה.

8. אנחנו באמת צריכים להתחיל לפתח תאוריות ופעילות שטח שתוכל לגרום להפסקת הדיכוי כאן ע"י הממשלה הישראלית. אני מרגיש שהרבה מהביקורת על הביקור בארוע מגיעה מאנשים שרואים ערך לקיום המדינה כגוף ששומר על זכויותינו. אני לא מסכים וחושב שמדינת ישראל במנכונתה הנוכחית אינה יכולה להעביר חוקים שיפסיקו את הגזענות וההפליה הקיימים כאן. אני לא חושב שכוחות הבטחון מסוגלים לאכוף חוקים שאמורים לשמור על זכותם של מגדרים מדוכאים או מיעוטים. ולכן בשבילי המדינה היא המהות של כל הדיכויים כאן וככזאת היא מה שצריך לשנות בצורה רדיקאלית כדי להבטיח שיויון זכויות כאן.
מדבקה
9. העובדה שהיסטורית הקשרים היחידים שנוצרו בין תנועות רדיקליות והקהילה החרדית האנטי ציונית שמתנגדת למדינה היו ספורות (לדוגמא שיתוף הפעולה בין הפנתרים השחורים ונתורי קרתא בשנות ה70) מראה על שמאל שהוא צדקני ודוגמתי, שעושה אוריאנטליזציה לתרבויות אחרות, שמכליל קהילות ומכניס קבילות שלמות לתוך תבנית שאמורה לייצג את כל הפרטים שנמצאים בה, שופט תרבויות אחרות על פי אמות מוסר של ההגמוניה השלטת, והכי חמור, מחזיק בחשיבה אלטיסטית שאינה מוכנה ללמוד דבר מאנשים שאיננו מסכימים איתם.

10: אני לא יודע איך הקשר עם נציגים בעדה החרדית האנטי ציונית יתקדם, אם בכלל. כרגע הוא מתקיים על שיח אידאולוגי וזכויות דיור. אין לי מושג אם הקשר ימשיך או יתפוצץ בגלל סתירות מהותיות. אני כן יודע שהמצב כל כך חמור במדינה הזו שאני מוכן לבדוק אופקים חדשים ולצאת מהגטו שהשמאל יצר לעצמו. שאני מוכן לתת סיכוי לאנשים אחרים שהם עולם ומלואו למרות החברה והקהילה שהם נולדו לתוכם. אני מוכן לעשות טעויות וללמוד כדי לתת אפילו סיכוי קטן ליציאה מהמצב הכל כך רע שאנו שרויים בו.

ספקולציית הבחירות

לא הצבעתי בבחירות האחרונות. השקרים שהופצו ע"י המפלגות השונות דחו אותי, וההרגשה היא שבסופו של דבר הדברים לא ממש השתנו מהותית במדינה. שזהו משחק הימורים, שבו כולנו יודעים שבסוף תמיד מפסידים, אבל מכורים מדי מכדי להפסיק. המפלגה שהערכתי לא עברה את אחוז החסימה, ומפלגות השמאל שכן עברו את אחוז החסימה הן מפלגות ששייכות לזרם "התיקון נזקים", בזמן שהממשלה מפעילה את מתקן העינויים הם מציעים אקמול, במקרה הטוב קצת מורפיום.

אבל תוצאות הבחירות כן עניינו אותי, ובימים האחרונים קראתי המון סטטוסים ומאמרים שמנסים לפענח את הפסיכולוגיה של הבוחר הישראלי. מה שמפריע לי בכל הספוקלוציות הללו זה שבסופו של דבר הן רק השערות, לא דברים שנאספו מקהל גדול של אנשים ששייכים לקבוצות השונות שהצביעו. מה שהכי מפריע לי אלה אנשי שמאל שמנסים להבין (כבר שנים) למה השכבות העניות ומזרחים ממשיכים להצביע לאנשים שדופקים אותם מבלי להכיר את אותן שכבות עוני באופן אישי.
ab19136.jpg
אין לי תשובה לזה. הדברים שאני יכול להגיד מבוססים על עבודת שטח עם מספר מועט של אנשים בקטמונים, קריית מנחם, קריית יובל (בפלישה שלנו לבניין בשטרן), ופעילי המעברה. הדברים שאני יכול להעריך או לכתוב לעולם לא יהיו נכונים מספיק כי הם לא מייצגים שיחות עם פלח גדול של אותה אוכלוסיה או סטטיסטיקה שהיא קצת יותר עמוקה מ"לאיזה מפלגה את/ה מצביע לכנסת".
וזה מה שמחרפן אותי לפעמים בשמאל, אנחנו מאוד טובים בלהעלות תאוריות סטטוסים ומאמרים בכל מה שנוגע לדיכוי מזרחים או אנשים ממעמד נמוך. אבל ללכת באמת לראות אם אותן השערות מייצגות את הלך הרוח באותם מרחבים? זה כבר סיפור אחר. הספקולציה, לדוגמא, שמפלגות מסוימות לא קיבלו קולות מהפריפריה כי אין בהן ייצוג של מזרחים או כי השמאל הוא אליטיסטי יכולה להיות נכונה, אבל אין לנו דרך לאמת אותה כל עוד היא מבוססת על הכרות שטחית אם בכלל של אותן שכונות. ואם אין לנו דרך לאמת את אותן השערות איך בסופו של דבר אנשים לא ייפלו לתאוריות מהותניות על ה"פרימיטביות" וה" טיפשות" של אנשי השכונות? יותר מזה, בגלל הנתק של התיאוריה מהמציאות ניתן לסתור כל אחת מהספקולציות הללו על ידי השערה נגדית שסותרת אותה, כי בסופו של דבר היא רק השערה, עוד אבסרקט תאורטי.

אני למשל, משער, שכמות ההצבעה הגדולה לליכוד ולש"ס בקטמונים ובקריית מנחם נובעת מנאמנות למשפחה ולמסורת. האנשים שאני עובד איתם מאוד נאמנים למשפחה. הם עובדים כיחידה אחת. כאשר כל כל פרט תורם לרווחת שאר המשפחה. כשהמצב הכלכלי כל כך קשה זוהי עוד דרך לשרוד. הילדים (ולפעמים גם הנכדים) גרים עם ההורים, משק הבית מנוהל בצורה שבה כל אחד ואחת קונה ומשלם על דברים שונים. ואף פעם לא נוטשים ותמיד נותנים תמיכה לאח או אחות או בן משפחה. מול המשטרה, מול בתי המשפט, או מול אנשים אחרים. אני לדוגמא כמעט נעצרתי בניסיון למנוע אלימות מטורפת של שוטרים נגד משפחה ושכניהם בניסיון לעצור בעל מכה. הבעל מכה, אבל המשפחה עומדת כגוף אחד מול המשטרה (וזוהי רק דוגמא אחת, לא ייצוג של קהילה שלמה ובוודאי שלא ניסיון להגיד שכל האנשים שאני נמצא איתם בקשר משתיקים מקרים של אלימות, להיפך). ואם הליכוד "זה הבית" אז היחס למפלגה הוא כאל בן משפחה.
המסורת היא עוד דבר שמאוד חשוב למשפחות ולאנשים שאני נמצא איתם בקשר. אני לא יודע כמה פעמים ביום אני שומע את המשפט "בעזרת השם" או "שאלוהים יעזור לנו". אמא חד הורית שישנה על מזרון דק ליד מקרר ריק בדירה קטנטנה שנראית כמו הצרות שלי, אומרת פעם אחרי פעם ש"בזכות הבבא סאלי" נוושע (וכן, אני יודע שהבבא סאלי היה פעיל חברתי ותמך בקהילה שלו בצורות שונות ואני לא מזלזל בזה). אנשים שנמצאים ברחוב, ילדיהם אצל השכנים או בפנימיות בגלל עוני אומרים לי "שבלי האמונה לא הייתי יכול/ה לחיות". ואם "בלי האמונה" אי אפשר לחיות, למה שהם יצביעו למפלגה שלא חורטת על דיגלה את המסורת היהודית?

שוב, הדברים שכתבתי הם השערות, אבל הם מבוססים על שיחות של פנים מול פנים עם האנשים עצמם, ולא על חשיבה שמדמיינת מה אני הייתי חושב או עושה אם אני הייתי במקומם. אני לא במקומם. נקודה. ולכן הספוקלציות האלה מיותרות לפי דעתי. רוצים באמת לדעת למה אנשים מסוימים מצביעים למפלגה מסוימת? תבואו לעבוד בשכונות, תכירו את האנשים. מי יודע, אולי גם תופתעו ממה שתגלו. אני למשל, לא יודע למה, ישנם אחוזי הצבעה כל כך גדולים ליאיר לפיד בתל אביב. זה נשמע לי הדבר הכי הזוי בעולם בהתחשב בדברים שקראתי עליו והאנשים שנמצאים אצלו במפלגה (אני זוכר את הברוטליות של מיקי לוי במזרח העיר כשהוא היה מפקד המשטרה כאן). אבל אין לי שום דרך להבין את זה אם לא אלך ואדבר עם האנשים שהצביעו לו בתל אביב, אם אני לא נמצא בקשר ארוך אם אותם אנשים.

וזאת הבעיה, שאם אנחנו מסתמכים על השערות וספקולציות איזה סיכוי יש לנו לשנות את המצב? אם אנחנו חיים בתוך בועה חברתית שבה מפלגת השמאל האהובה עלינו מקבלת 4000 קולות למרות שאנחנו בטוחים שהיא הולכת לעבור את אחוז החסימה, מה זה אומר על הבנת המציאות שלנו? אם כל מה שאנחנו טובים בו הוא לכתוב עוד ניתוח של המושג "מרחב", כשהמרחב היחידי שאנחנו מכירים לעומק הוא מסך המחשב, איזה ערך מטריאליסטי יש למה שאנחנו כותבים?
ההיסטוריה הראתה שקבוצות גדולות של אנשים שינו את הדפסי החשיבה וצורת ההתנהגות שלהם. אבל השינוי הזה מגיע לא מתוך מאבק רציונאלי ובטח לא מתוך העלאת השערות על דפוסי ההתנהגות של אותם אנשים, אלא מתוך מאבק שטח לשינוי. אם השאלה למה אנשים מסוימים מצביעים למפלגות מסוימות כל כך מעניינת, הדרך היחידה להתמודד איתה היא בפעילות שטח, בטח אם אנחנו רוצים לשנות את אותו דפוס.

זה לא הגנים, זאת שיטה

"מה נשאר לי לעשות?" הוא שואל אותי, כאילו שלי יש תשובות. הוא חולה סכרת, הריאות בקושי מתפקדות, בעיות לב, וחובות שלא נגמרים. אני לוגם מהקפה בזמן שהוא מתאר לי איך הוא הולך לעמידר ושובר שם לפקיד את הפנים, "ואז אני בא ושואל אותו מה עם דירה? ואיך שהוא אומר לי אין אני מביא לו אחת באף." הוא עוצר להדליק סיגריה וממשיך "שיעצרו אותי. איך שאני משתחרר אני חוזר לעמידר ועושה אותו דבר". אבל מה על הילדים, אני שואל. "במדינה הזאת הכל הולך בכח. שלפחות יהיה להם בית בזמן שאני בכלא". הוא קם לחדר וחוזר עם מזרק אינסולין, "אני לפעמים מוותר על המרשם כי אין לי כסף. כי אני צריך לבחור בין התרופות לבין השכר דירה או המעון לילדה." הוא חוזר לשבת ושואל שוב "מה אתה היית עושה במקומי?"
אבל אין לי תשובות, אף פעם לא היו לי במצבים כאלה. הוא מדליק עוד סיגריה ואני כבר מתעצבן, "אולי תתחיל בלהפסיק לעשן?" אני אומר, ומתחרט מייד. "זה בשביל העצבים, מה אני אעשה?" הוא מסתכל לתקרה וממשיך "לפעמים אני מדבר ובא לי לבכות מהכעס."
שתיקה, אני רואה דמעות מבצבצות, ואני מעביר נושא. "אז איך הבן הבכור?", "הוא השתחרר ממעצר ברמלה למעצר בית. שאלתי אותו למה הוא היה צריך לעשות את מה שעשה, כל מה שהוא יכל להגיד לי שזה בגנים שלנו." הוא לוקח לגימה מהקפה לא לפני שהוא מוסיף "כוס אמק החיים האלה".

יש אנשים שבשבילם מוות הוא קונספט יום יומי. הוא מצב נתון, חרב דמוקלס שכל רגע יכולה ליפול. שלגביהם הדרישה של הפילוסופיה האקזיסנציאליסטית להתעמתות עם המוות הוא מצב קיומי, לא מהפך תודעתי. הם לא זקוקים להיידיגר כדי שילחץ עליהם להרהר על סוף חייהם, הם כבר שם בגלל מציאות הכלכלית. והמצב התודעתי הזה מאוד לא משחרר או נותן חופש, להיפך, הוא גורם לכעס ויאוש. וכשהאנשים האלה מתפוצצים, כשהם מפסיקים להאשים את עצמם בדיכוי הסובב אותם, כשהם משתמשים באלימות כלפי המערכת (ולא מנקזים אותה פנימה כלפי עצמם) כוחות הביטחון של המדינה נשלחים כדי לעצור אותם. בזמן שאלימות המדינה דרך שרותי הרווחה וניהול הכלכלה דוחקת אנשים למלחמת השרדות ומוות, לאותם אנשים אין את הזכות החוקית להשתמש באלימות חזרה כנגד המדינה. להם יש את "הזכות" להצביע לכנסת שמאכזבת אותם כבר שנים, להם יש את "הזכות" ללכת לבתי משפט ולנסות להגן על עצמם מפני מאות חוקים שלא סופרים אותם מלכתחילה, אבל אין להם את ה"זכות" לשנות או לפרק את המערכת שלא נותנת להם אפשרות לחיות. המעשה היחיד המותר להם הוא למות בשקט מבלי לעשות יותר מדי רעש. וכאשר (כפי שבטלר כותבת) הגוף האישי נהפך לשדה קרב בין האדם לבין המדינה, כששדה ההשפעה של האדם מאבד כח גם על הגוף האישי, מה הפלא שיהיו אנשים שיבחרו בהתאבדות רעשנית מול מצלמות? אנחנו יכולים להעלות שאלות לגבי מעשהו של משה סילמן, אבל אי אפשר להתווכח שהוא בחר שלא למות בשקט ברחוב. הוא בחר שלא להפוך את המצב חיים שלו ל"טרגדיה אישית". למשהו שקוף ובלתי קיים. מבין האופציות שהמדינה הותירה לו, הוא בחר למות בזמן המתאים לו ובתנאים שלו.

אין כאן נסיון לפאר או להאדיר את המעשה של סילמן, או לבצע מעשי אלימות כנגד פקידי ממשלה, אלה פשוט להבין יותר את המציאות שהמון אנשים כאן מתמודדים איתה. יש כאן מצד אחד אלימות בלתי נגמרת מצד המדינה נגד מאות אלפי אנשים, ומצד שני דרישה "לכבד" את החוקים ואת המדינה שיוצרת את האלימות הזאת מלכתחילה. והכי חמור, המדינה ממשיכה לייצר את האשליה שמאות אלפי המשפחות שחיות בעוני הם תופעה של בודדים ושל חוסר אחריות אישית. וכל פעם שעוד אדם מגיע למותו כי הוא או היא היו צריכים לבחור יותר מדי פעמים בין תרופות לבין שכירות או צהרון לילד, זהו רצח, חד וחלק. זהו רצח ע"י מערכת שלמה שבחדרי חדרים מודעת למה שקורה, ומצד שני מתעלמת ומכנה את אותו רצח כ"טרגדיה אישית".


the old way wasn't working so it's on us to do
what we gotta do, to survive

למושג "כח" ישנן המון הגדרות. ההגדרה שאני תמיד התחברתי אליה היא ההגדרה של יואי ניוטון מנהיג הפנתרים השחורים בארה"ב בשנות ה60, שנותנת משמעות של תנועתיות למושג (ואני חושב שהיא אינה סותרת ומשלימה את ההגדרה של פוקו ל"כח"). ההגדרה של ניוטון ל"כח" היא-1: להגדיר פנומן (תופעה) ו2: לגרום לאותה תופעה (על סמך ההגדרה שלה) להתנהג בצורה שאנחנו בוחרים. יש כאן משימת הגדרה שהיא כפולה- גם עצמית וגם חיצונית. הצעד הראשון הוא הגדרה. הגדרת המדינה לאותם מאות אלפי אנשים מוחלשים היא "כטרגדיה אישית". הם אשמים במצב, הכל בסדר עם מערך הרווחה במדינה, הכלכלה שלנו מצוינת. הם גורמים לאותה "תופעה" (השכבות המוחלשות) להמשיך להתנהג בצורה שאינה מערערת את המערכת או יוצרת יותר מידי בעיות לשליטה דרך הטפטוף הבלתי נגמר של אותה הגדרה, ודרך רשויות הביטחון ובתי הכלא הם ממשיכים למנוע מאותה תופעה להשתנות.
הגדרת "כח", כשהיא משמשת כאידאולוגיית מאבק, היא אולי אבן היסוד לשינוי. אנחנו מתחילים בשלב הראשון, שהוא איך אנחנו מגדירים את עצמנו (ואי אפשר להגדיר את עצמנו ללא התייחסות לדיכוי) מהן הבעיות שאנחנו רוצים לפתור, ומה ההגדרה של המדכא. ומכאן אנחנו ממשיכים לפתח שיטות שיגרמו לאותה מערכת להשתנות.

דוגמא מצוינת לסוג חשיבה זה הוא שחרור בניינים. יש כאן הגדרה של מערכת כלכלית שבגלל העליות והירידות של השוק חייבת לשמור על רכוש ריק,אפילו בזמן שאנשים גרים ברחוב. ע"י השתלטות על אותם בנינים אנחנו לא רק מונעים מהמערכת לפעול אנחנו גם גורמים לה לפעול בצורה מסוימת (אכלוס אותם בנינים).
בשנה הקרובה עומדות לנחות עלינו עוד גזרות כלכליות וקיצוצים. עוד משפחות ועוד אנשים יצטרפו למעגל העוני והיאוש. עוד אנשים ידחפו למעשי יאוש במרחב שנהפך בזכות המדינה לאזור מופרט שאמור לשרת רק עשיית רווח. אנחנו חייבים להתחיל לפתח דרכים לקחת את המרחב הזה חזרה, להשתמש במושג הכח כך שישרת את המטרות שלנו. להלחם על עתיד לכולנו לא דרך מוסדות הרווחה או המדינה אלה דרך בניית אוטונומיה והשתלטות על המרחב. אין לנו עדיין תשובות, אבל כדי למנוע את המשה סילמן הבא אין לנו ברירה ואנחנו מוכרחים להתחיל לנסות.

לפני שאני יוצא אנחנו מתחבקים. "זה לא בגנים שלנו, זאת שיטה" אני אומר ויוצא.

כל שהוא ממשי נהפך לאוויר

אז זהו, פתחתי בלוג. נראה נכון לשלב הפעילות שאני נמצא בו כרגע. זה לא היה קל ותמיד הייתה לי התנגדות ל"שיח" הוירטואלי. לקח לי שנים עד שפתחתי טוויטר ופייסבוק. הדגש על האישי במרחב הזה. ההתנתקות מהפרקטיקה, ואוננות אינטלקטואלית על מושגים אבסטרקטים. בנייה של אישיות אחרת שאין לה קשר לאדם שאנחנו במציאות והנרקיסיזם הבילתי נגמר, כל אלה הרתיעו אותי.
האינטרנט כמרחב קוסמי

מהפכת האינטרנט היא גם משהו שאני לא נולדתי אליו, אלה התבגרתי לתוכו. מהחברה שגדלתי בה עם טלפון אחד בבית והתקשרות שנבעה בעיקר ממפגש של פנים מול פנים, הפכנו לחברה שבה סוג ההתקשרות הדומיננתי הוא וירטואלי. אני לא חושב שניתן לשרוד כבר בעולם המתועש מבלי לדעת איך להשתמש באינטרנט. מבחינה היסטורית, "המהפכה הוירטואלית" מייצגת את הרביעית מתוך מהפכות התקשורת של האנושות. הראשונה הייתה שפה (שאני לא חושב שהומצאה באותו מובן של המושגים הבאים), השנייה כתיבה, השלישית הדפוס, והרביעית היא זו שאנחנו גדלנו לתוכה- המהפכה הוירטואלית. וכמו מהפכות התקשורת שקדמו לה היא משנה לחלוטין את העולם שאנחנו מכירים ואפילו את האופן שבו אנחנו מגדירים את עצמנו. ההפיכה הדרסטית הזאת של המציאות והשינוי הדרמתי של הגדרה אישית מזכירה את המשפט מהמיניפסט הקומוניסטי "כל שהוא ממשי נידף לאוויר", המציאות שהכרנו השתנתה ואיתה גם אנחנו.

ועדיין, יהיה זה לא נכון להתמקד רק באלמנטים הרעים שהמדיה החדשה יוצרת. יש גם פוטנציאל בהתהוות שכפעילים לשינוי אנחנו חייבים לשים לב אליו. המצאת הדפוס עזרה לעקוף את השליטה של הכנסייה בימי הביניים על ידע וספרים (שנכתבו בעיקר ע"י נזירים בצורה איטית). היא נתנה אפשרות לשיתוף של רעיונות בין קבוצות גדולות של אנשים והדפסה של ספרים שמאתגרים את השלטון באותה תקופה. התנועות המהפכניות בעת החדשה המוקדמת- מתנועת הנאורות והכוחות שדחפו לעליית הכלכלה הקפיטליסטית ועד לתנועות הרדיקאליות שהתנגדו לאותה מערכת כלכלית -ניצלו את הדפוס כדי להוציא עיתונים וספרים שהתנגדו, ודחפו אחרים להתנגד לסדר הקיים. התנועה הקומוניסטית בתחילת המאה ה19 הגדירה את העיתון השבועי שלהם כ"נקודת המוקד של הגלגל האידאולוגי" ושדרכו ניתן יהיה להפיץ את בשורת המהפכה. ואת אותו תפקיד של שינוי היסטורי פרוגרסיבי (וגם ריאקציאונרי כמו שכתבתי למעלה) ניתן לראות במדיה החדשה. רעיונות מחתרתיים שחותרים תחת השלטון מופצים למיליונים ועוקפים את התקשורת הממסדית. קבוצות של מפגינים מתכננים פעולות ישירות והפגנות דרך הטוויטר. הפייסבוק משמש להעברת מסרים והזמנות לארועים פוליטיים, והבלוגים מקדמים שיח שדרכו ניתן לאתגר את שטיפת המוח שאנשים כאן עוברים יום יום. ויקיליקס, קוד פתוח, אנונימוס, נראה שהגולם קם על היצור, התקשורת הווריטואלית שהומצאה ומומנה ע"י כוחות הקפיטליזם במרדף הלא נגמר שלהם למציאת דרכים חדשות כדי לייצר עוד קפיטל, הופכת לעצם בגרון שאולי תחשוף ותשחק תפקיד מרכזי בהפלה של כל המערכת. וזה יהיה מאוד נאיבי לחשוב שהמדינה תמשיך לתת לקרקס המחאתי הזה להמשיך. אני מאמין שדרכים חדשות יומצאו כדי לשלוט על אמצעי התקשורת הוירטואלים (ואמצעי התקשרות חדשים יומצאו כהתנגדות).

וכאן המציאות מגיעה ואני בתוכה. משבר כלכלי, מלחמה שאינה נגמרת, והצורך לדחוף יותר ויותר אנשים לפוליטיקה רדיקאלית. לבנות שמאל חדש תודעתית כדי לשנות דברים בשטח. השיח הוריטואלי, הוא בסופו של דבר רק שיח, וכמו כל תאוריה הוא ריקני (וקיים רק כאבסרקט) אם הוא מנותק מהמציאות ואינו מתכתב עם שינוי המציאות. ולכן מאוד אנסה שהמאמרים שאכתוב כאן לא יהיו רק מניפיסטים אישיים או אוננות אינטלקטואלית אלה ניסיון להגדיר את המציאות כדי לשנות אותה. ואולי, עם הרשימות שאני מתעד לכתוב, עוד אנשים יפתחו בפני אלטרנטיבה אחרת למציאות העצובה שאנחנו חיים בה.

מיכאל סולסברי-כורך