לפני כמה שעות צפיתי ב"ארגו" מה שהרגיש כמו לצפות במהפכה הצרפתית מזווית הראייה של האריסטוקרטיה שנסה על נפשה. אז נכון, אי אפשר להשוות בין המהפכה הצרפתית לזו האירנית, אבל עדיין, איך לעזאזל סרט על מהפכה של עשרות מיליוני אנשים אינו כולל את הנרטיב של המדוכא (או כולל בצורה מאוד שטחית ואוריאנטליסטית) מקבל פרסי אוסקר וכבוד בפסטיבלי סרטים ברחבי העולם?
"ארגו" לקח אותי בחזרה אל שיחות שהיו לי עם גולים פוליטיים מאירן בארה"ב. רובם היו שייכים לשמאל האירני שהיה חלק מהמהפכה ב1979 ונרדפו לאחר מכן ע"י הכוחות של חומייני, כוחות שאיתם הם שיתפו פעולה כדי להפיל את שלטון השאה. החיבור ביננו נוצר ב2006 כאשר נראה היה שארה"ב או ישראל יתקפו באירן ויגררו את כל האזור למלחמה. אותם גולים היו צריכים להתמודד עם 2 בעיות, אחת האפשרות של תקיפה באירן, האחרת ההתגייסות הדוגמטית של השמאל בארה"ב להגן על המשטר האירני כ"אנטי אימפריליסטי". בהפגנות שאורגנו על ידיהם זה היה באמת אתגר, להתמודד עם הפגנות נגד של "שמאלנים" ולהסביר לאותם אנשים שהם אינם תומכים בתקיפה ישראלית או אמריקאית ואינם צריכים לבחור בין השלטון האירני ואימפריאליזם.
השיחות איתם כללו המון סיפורים מצמררים על עינויים תחת משטר השאה ועינויים תחת משטר האייטולה. על חברים שהוצאו להורג אחרי המהפכה בגלל שסירבו להעיד מול שופט שהם מאמינים באלוהים. סיפורי גבורה ומרד שממשיכים לקרות גם בימינו תחת המשטר הנוכחי. הסיפורים הללו מאוד הזכירו לי את הסיטואציה שבה נמצאים עמים רבים באזור, מצד אחד מאבק איסלמי (ואין כאן ניסיון ליצור הכללה של כל תנועה איסלמית), מצד שני מנהיגי מדינות שהם בובות מריונטה שקשורות לחוט אימפריאליסטי.
אנקדוטה אחת שאני זוכר היא כאשר משטר השאה החל ליפול, שרותי הביון המערביים החלו לשתף פעולה עם המשמר המהפכני בדמות נתינת רשימות של אנשי שמאל, הזרמת כספים ונשק. אותן ממשלות מערביות העדיפו שהכוחות המוסלמים יצאו מנצחים בחודשים שאחרי המהפכה מאשר שהשמאל יצליח לבנות בסיס כח והשפעה על עתיד המדינה האירנית. יכול להיות שזוהי קונספירציה, אבל אני זוכר ששמעתי זאת מכמה גולים אירנים.
"ארגו" אפילו לא מתיימר להראות את המורכבות הזו. מס השפתיים בסרט שניתן לחשיפה רדודה של הזוועות שעליהם חתומים משטר השאה, בריטניה, ארה"ב, או אהוב מתנגדי האפרטהייד הנשיא קרטר, לא מאפשר לצופים מערביים להבין מה באמת קרה באירן. סיפור הכיסוי להברחה של אותם דיפלומטיים כיוצרי סרט מדע בידיוני מתכתב עם העולם שהסרט מייצג- עולם פנטסטי שבו יש טוב ורע מהותני שמתגלם בארה"ב ואירן. ארה"ב, שרותי הביון האמריקאים, ואותם דיפלומטיים שמצליחים לברוח הם ה"טובים" (אפילו שביצעו פשעים). המשטר האירני ואירנים בכלליות הם "הרע" (אפילו שהתקוממו נגד דיקטטורה). אז נכון שלארה"ב הייתה שליטה ויד בדיקטטורה, ונכון שהמוסד והסי.אי.אי אימנו את המשטרה החשאית (הסוואק) בשלל טכניקות כולל עינויים. אבל בסופו של דבר הטוב נשאר טוב, והרע רע. תוסיפו את זה לדימוי הסטאוריוטיפי (והאורנטיליסטי) של השחקנים האירנים ובכלל יש כאן פנטזיה מערבית. ואולי בגלל זה הסרט צבר כל כך הרבה פרסים. הוא גורם לצופים מערביים להרגיש טוב לגבי עצמם והמערכת שהם חיים בתוכה. וכאן מתקיים מה שחבר קרא לו "סינדרום סקרלט אוהרה", זווית הראייה שמנתחת היסטוריה מנקודת מבטם של אלה שדיכאו, אלה שאיבדו פריווילגיות, אלה שהיו חלק ממערכת שביצעה פשעים (וכן, אני מדבר גם על זאנר סרטי "יורים ובוכים" של הקולנוע הישראלי). זוהי לא רק זווית ראייה אלה גם סוג של חינוך ואוריינטציה מאוד מתוחכמת, כי היא מתיימרת לייצג מורכבות בדמות מס שפתיים על פשעי "עבר" בזמן שהיא יוצרת אשליה שאותה פרקטיקה השתנתה. משהו בסגנון של- "אז בסדר, עשינו כמה טעויות, אבל בסופו של אנחנו הטובים וחלק ממערכת דמוקרטית בלה בלה בלה".
לסיום אני רוצה להציע, שאם את\ה דיפלומטים שחיים במדינה דיקטטורית שמקבלת סיוע צבאי מהמדינה שאתם מייצגים, תעשו טובה לעצמכם ולאזרחי אותה מדינה ותתפטרו לפני שההמונים באותה מדינה עושים מהפכה. תתפטרו כי אתם משתתפים ברצח ועינויים גם אם אתם רק מחתימים ויזות ונותנים דרכונים. זאת תהיה חוצפה ובורות (אולי אותה בורות שהביאה אותכם לתפקיד) להנצל בעור שיניכם ממהפכה שהיא מוצדקת ואחרי זה לכתוב בירוגרפיה או סרט על כמה סבלתם.
בלוג בעוו'נתא 