במאמר הזה אעלה כמה נקודות בעייתיות בנוגע למדיה החברתית, ומרחב האינטרנט. נדמה שאותו כלי שמכונה "בלוגיזם", וגם אלו שמכונים "מדיה חברתית", מלווים אותנו מתחילת חיינו, למרות שהתפתחו רק בשנים האחרונות.
לצערי אין הרבה תיאוריה לגבי הכלי המאוד משמעותי הזה, למרות שכיום אין לנו את החופש להחליט לא להשתמש בו. אם אנחנו רוצים לשמור על קשר עם חברים, לקבל מידע על ארועים חדשים, לנהל דיאלוג עם חבר בחו"ל, להתמקצע מקצועית, אנחנו חייבים להשתמש באחת מהרשתות החברתיות. במקום תיאוריה ביקורתית רוב מה שאני רואה סביבי הוא רק הגנה וסינגור על המדיה החברתית. מושגים כמו "דמוקרטיה" ו"שיח של מחוסרי פריוולגיות" נזרקים לאוויר ללא ביסוס או ראייה יותר רחבה של מורכבותו של המדיום הזה. הייתי רוצה להדגים כאן כמה נקודות שחשוב לחשוב עליהן בהתייחסות להשפעה של אותם מדיומים על הפרקטיקה של פעילי שמאל וצדק חברתי.
חשוב לי לכתוב שחלק מהרעיונות שנכתבו כאן קיבלתי מהספר "Blogs theory" של ג'ודי דין. אלה שרוצים לקרוא על הנושא יותר בעומק מוזמנים לקרוא את הספר (יש אפשרות להוריד אותו בחינם מרחבי הרשת).
אז בואו נתחיל מאמירה שאמורה להיות מובנת מאליה, בלוגיזם ומדיה חברתית תורמים לשטף של ידע. אני לא חולק על זה, ועדיין אני רוצה להעלות כמה בעיות.
1: האם עודף ידע אינו תורם לרדידות וחוסר רלוונטיות של הנושא?
עודף ידע, צילומים וסרטונים של דיכוי על צורותיו השונות, גורם לפי דעתי לא למאבק כולל באותו דיכוי, אלה למה שמכונה בעגת הסייבר "פורנוגרפיה של בלגן". מדיום שאמור רק לגרום לנו לריגוש מרוחק ונטול מגע. קחו לדוגמא את הסרטון על הילד שנעצר ע"י חיילי צה"ל בחברון. רשתות האינטרנט והחדשות הקרינו את המקרה, צה"ל התנצל והבטיח לשנות, והכיבוש? ממשיך כרגיל. כולם (חוץ מפלסטינים) יצאו מורווחים, הצופים שהביעו דעה, השמאל שהביע ביקורת, צה"ל שגינה ותייג את הארוע כ"יוצא דופן", ומדינת ישראל שבה מתנהל דיון "דמוקרטי". עכשו אפשר לעבור לחשיפה הבאה.
התהליך הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. מה שמצופה מאיתנו כצופים הוא לא לצאת לרחובות ודרך פעולות כוחניות ואלימות להפסיק את אותו דיכוי, אלא לשתף ולעשות לייק. לתייג את חשבונות הפייסבוק של אישים ממשלתיים. לכתוב בלוג שמנתח את האירוע מחמש זוויות שונות (של הילד, האב, והחייל שגדל בשכונת מצוקה). לגרום לאותו מאורע להיות כמה שיותר פופולרי ברשת, כדי שמישהו מההגמוניה ידרש להתייחס אליו. השאלה אינה אם הארוע מהווה שינוי דרך והתנהגות, איך ניתן להפסיק את אותו אקט, אלה איך הוא ממותג. כמה המיתוג הנוכחי שלו פופולרי.
והמשחק הזה מזכיר את השאלה האידאליסטית והילדותית לגבי סובייקטיביזם ומציאות. כשעץ נופל ביער ואף אחד אינו שומע אותו, האם הוא עדיין עושה רעש? ואצלנו, מעצר של ילד אינו "קיים" אלה אם כן היא מצולם ומשותף. למרות שהכיבוש ממשיך וילדים ממשיכים להיעצר, המאורע הזה "נפתר", המיתוג הצליח. עוד משפחה פונתה מהדירה, אבל מנהלי עמידר היו חייבים להתייחס לארוע. בעתיד ימשיכו לפנות משפחות בשם כלכלת שוק חופשי, אבל המאורע הזה גם "נפתר".
וזוהי נקודה שמאתגרת המון פעילים ששואלים למה אלפי אנשים משתפים ארוע של הפגנה, עושים אטנדינג, ולא מגיעים לארוע עצמו. מדוע תמונות או סרטון של פינוי של משפחה זוכה להפצה של מאות אלפי אנשים, אבל אינו מוציא את אותם אנשים לרחוב כדי לעצור את אותו פינוי. אי אפשר להבין מושגים כמו "פמיניסטיות מקלדת" ו"תיאורטיקנים", בניתוק מביקורת על תרבות שדורשת מאיתנו רק להגיב ולהשתתף בצורה מאוד פסיבית.
תרבות הבלוגיזם והמדיה החברתית בשורות השמאל, (בצורה מאוד כוללנית) נשענת ברובה על דגש בחשיפה של ארועים וחוויות של דיכוי. אבל העובדה שנחשפנו לדיכוי חדש (או שנחשפו בצורות שונות שוב ושוב לאותו דיכוי) אינה לכשעצמה פתרון. להיפך, לרוב היא משמשת במדיה החברתית כ"סימון וי" על עוד ידע שאין לנו ממש מושג מה לעשות לגביו. וכשאותו כלי, חשיפת המציאות, נהפך למטרה בפני עצמה, אנחנו הופכים לצופים פסיביים שנממדים מוסרית על פי כמות הלייקים והשיתופים שאנחנו מחלקים. לא על פי פעילות בשטח לעצירה וחיסול של אותו דיכוי.
2. שטף הידע גורם להתייחסות לדעות כאל עוד זווית ראייה ששווה לאחרות.
שטף הידע מוביל להתייחסות לדעות כאל דבר סובייקטיבי. חזות הכל הפכה הדעה ואין שום אמת. שימת הדגש הפכה כבר מזמן במרחבי הסייבר על שמיעת עשרות ואלפי זוויות לאותה מציאות. זוהי פרקטיקה נכונה בשביל מי שלומד/ת ספרות או את כל תארי הפוסט, אבל לא למי שרוצה לשנות את החברה. מאבק הוא פוליטי, ופוליטיקה היא האקט (בין השאר) שבו אנחנו יוצרים חיבור ודרישה שמייצגת קבוצות של אנשים, התמקדות במציאת זוויות ראייה חדשות היא רק תחילת הסיפור. המטרה החשובה ביותר באותו תהליך היא לנסות למצוא נקודות חופפות בין נקודות מבט כדי ליצור דרישה פוליטית ופרקטיקה של מאבק. כשאותם ארועים נותרים רק כחוויות סובייקטיבית, כל מה שאנחנו נותרים איתו הוא רעיון. זוהי אפילו אינה תאוריה. זוהי תחרות של איזה סיפור מייצג את הזהות הכי מדוכאת. ומכאן הדרך להקמת "משטרת פריבילגיות", שאמורה להעמיד לדין את אלה שאינם שייכים לקליקה, ולדרג חוויות לפי "מי שמספר את הסיפור", מאוד קצרה.
כל האמור לעיל הוא בסך הכל עוד סימפטום של חברה פוסט מודרנית, שבה מושגים, סימבולים, והמציאות עצמה אינה אלה אוסף של ראיות סובייקטיביות. אבל הסתירה נמצאת ברעיון עצמו. אם ארוע של דיכוי הוא בסך הכל עוד חווייה בהיררכיה של זהויות, מי יכול לטעון שהחוויה שלו מייצגת דיכוי? אם לדוגמא בארוע שבו מעורבים זהויות מדוכאות משני צדי המתרס, כגון בפעילויות של מג"ב בשטחים, איך אפשר לקבוע שאותם חיילים מעורבים בדיכוי? שלמרות כל העוולות שהם חוו כמזרחים ע"י המדינה אין להם זכות לדאוג לעצמם כדי להתקדם מקצועית? שיש אמיתות והתנהגות מוסרית שחוצה זהויות ופריבילגיות? והכי חשוב, מהו הקו הפוליטי הנכון שלפיו אנחנו אנחנו אמורים להתנהג? לקלל ולצעוק על אותם חיילים שבסך הכל מנסים לשרוד את הדיכוי שנכפה עליהם, או לדבר אליהם במילים יפות ומחבקות בזמן שהם יורים על אזרחים?
3: המדיה החברתית ממכרת וכופה עלינו התנהגויות שונות.
היא דורש מאיתנו, ואנחנו מתנדבים למשחק הזה ללא התנגדות, להמשיך ולהגדיר את עצמנו ואת המציאות דרך אותם כלים ספציפיים. המציאות אינה מציאות, אם לא כתבנו סטטוס/עדכנו/עשינו לייק ושיתפנו. ולקרוא לאלה שקשורים לחשבון שלנו "חברים" הוא לא יותר מתודעה כוזבת. אנחנו מחליפים רגשות באוטומטים רובוטיים של "לייק", משפטי מפתח שנונים, ואקטים פסיביים. במקרים קשים, ניתן לראות איך החשבון הווירטואלי הופך לאישיות, וחוויות המציאות הופכות לפלקט ורקע בשביל הגדרת זהות במציאות וירטואלית.
לאותה התמכרות מתווסף בחוגי השמאל גם הדגש על פרובוקציה וטלטול ("הוא/היא באמת כתבו את זה?" "כמה רחוק היא/וה ילכו/יחשפו?"). סטטוסים, ובטח שבלוגים, אינם נכתבים בימינו ללא שיתוף של חוויה אישית ולרוב קשה. כאילו שישנו חוק אינטרנטי שתובע מאיתנו לחשוף חלק מעצמנו כדי שהמאמר שכתבנו ילקח ברצינות. או בחזרה למה שכתבתי בהתחלה, מאורע אינו אמיתי ונכון אלה אם כן הוא נכתב ע"י זהות מדוכאת. מעבודתי בטיפול באנשים שסובלים מהתמכרויות אני לא רואה בכל החשיפה האישית הזאת דבר פוזיטיבי. להיפך, לפעמים חשיפת יתר, או דגש רק על זה ללא תהליך אמיתי של ריפוי יוצרת חזרה על טרואמה ללא שינוי דפוסי התנהגות או פתרון. במילים אחרות, אנחנו חיים בחברה חולה שמפיצה מחלות ממארות, וכל מה שאנחנו מחפשים לקרוא הוא אנשים שנדבקו בצורות שונות, לא להמציא תרופות או להתחיל תהליך של ריפוי.
במקום לנסות להבין האם מחאות תורמות לפיתרון או מאבק בדיכוי, ההתמקדות היא באיך כל אינדיבידואל "הרגיש/ה" ומה הם כתבו על אותו ארוע. למי מותר לדבר על דיכוי. האם לא נכון יותר לראות את התמונה הגדולה, ללמוד מטעויות כדי להמשיך, ולשים קצת דגש גם על המטרה ולא רק על הדרך? מה הסיכוי שפעולות ישירות ומחאות יתקיימו שוב אחרי התנהגות כזאת?
ובמובן הזה, אנחנו נשאבים לפי דעתי למלנכוליה במובן הכי רדוד שלה. להחלטה דוגמטית שאינה מתירה למציאות להיות מורכבת. שבה חוויות אינם מתרגמות לנתינת כלים או יצירת דרך לעתיד שבו אנשי/ם לא יחוו את אותם חוויות קשות כמונו. אנחנו מכורים לא רק להגדרת המציאות דרך כלים שמצמצמים את האנושיות שלנו והופכים אותנו ליצורים רובוטיים, אלה גם לתחושת הריק, חוסר הסיפוק, והאכזבה מהמציאות. למעגל שבו אנחנו חושפים את עצמנו בשם חשיפת המציאות, רק כדי לחזור לנקודת ההתחלה. אני חושב ש לתהליך כזה אפשר לקרוא רק הרס עצמי.
אני רוצה להציע לסיום כמה אמצעים שיכולים להיות לעזר לאלה שאיתנו שמתקשים אם חלק או כל הבעיות שלעיל.
א. בואו נהיה מודעים לבעיות האלה ולא נתחיל לתרץ אותם כאילו שהכל זהו עניין של "דמוקרטיה" ושל מאבק "בשיח הגמוני".
ב. חשיפה של דיכוי דורשת תגובה במציאות הפיזית שאינה מתרכזת רק במיתוג
ג. פוליטיקה היא גם הניסיון לייצר חיבור ומאבק כוללני לקבוצה שלמה
ד. ניתוח עצמי לגבי התמכרות. למה חשוב לנו כל כך להיות נראים? למה חשובה לנו תשומת הלב וה"חברות" המזויפת הזו? מהם החסרים שאיתם איננו מתמודדים ושבאים לביטוי באובססיה דרך המדיה החברתית?
ה. בואו נתחיל לקחת אחריות על ארועים מעבר לחשיפה של חוויה אישית והתקרבנות. האם יכולנו לעשות אחרת? איך אנחנו יכולים לנצל את מה שקרה כדי ללמוד? איך אפשר לא להכניס לקופסא מגזרים שלמים אלה להיפך, לנסות למצוא נקודות השקה בין הניסיון שלנו לאחרים? מהו הדבר שאותו היינו רוצים לשנות כדי שאותו מקרה לא יקרה שוב?
הערות לסיום:
1: אין במאמר הזה תמיכה באידאולוגיה פרימיטיבית. אני מאוד בעד טכנולוגיה והמרחב האינטרנטי, כאן אני רק מנסה להגדיר כמה מרכיבים מאוד בעייתיים שקיימים בו. בוודאי שאיני מתעלם מהתרומה של האינטרנט לשיח שנותן במה לאנשים שאינם משתייכים לשבט הלבן, לזוויות ראייה שמאתגרות את תורת הפעילות שלנו, או לרדיפה שמנהלות מדינות נגד אנשים שחושפים מידע מפליל באינטרנט.
2: תגובות שדוחפות לתחרות על פריוולגיות וזהות לא יענו בדיאלוג. חוויות החיים שלי אינם מטבע עובר לסוחר הם אינם כלי שבו אני אשתמש כדי "לנצח" דיון תאורתי
בלוג בעוו'נתא 