לפני כשבוע ראיתי את הסרט "מנדלה- הדרך הארוכה לחופש". הסרט טוב, למרות שאין לי הסכמה עם האמירה האדאולוגית שלו. הסרט גרם לי במיוחד לרצות לכתוב גם קצת על הסאגה האחרונה בחייו של מנדלה- מותו ופארסת טקס האשכבה באיצטדיון אפ אנ בי.
לאחר מותו הוצג מנדלה בצורה מגמתית ע"י התקשורת הממסדית ונציגי הממסד. הם הזכירו את מנדלה (חלקם כאלה שתמכו באפרטהייד בעבר) תוך שימת דגש ספציפי על הסלחנות שלו כלפי אלה שדיכאו את השחורים, על הנטישה שלו את המאבק המזוין, איך הוא ״התחבר״ לסוהרים שלו בכלא, ועל הקריאה שלו מהשחורים ללמוד את שפת האפריקאן (השפה המדוברת על ידי לבנים בדרום אפריקה, ב1976 דרישות ללימוד שפת האפריקאן ע״י ממשלת האפרטהייד הובלו למרד לא אלים בסווטו שאורגן ע"י ביקו והתנועה לתודעה שחורה, שאליו הגיב המשטר ברצח של מאות מפגינים). והסרט, אינו יוצא דופן במובן הזה, למרות שהוא מייצג אמירה אולי טיפה קצת יותר מורכבת. בתקשורת הישראלית חזרו שוב ושוב על הקלישאה המטומטמת של "למה אין מנהיג פלסטיני כמו מנדלה?", או בתרגום לשפת עיתונאי החצר והממסד, למה אין "מנהיג" פלסטיני שיהיה מוכן לקרוא לאי אלימות אל מול האלימות הברוטאלית של ישראל ולמכור את עמו בעבור נזיד עדשים. (וחשוב גם לזכור בהקשר זה, שבלי התמוטטות ברית המועצות, לארה"ב לא היה את הכח הפוליטי ליישם ולדחוף מנהיגים כמו ערפאת ומנדלה לקבל הסכמים שאולי הם לא היו מסכימים להם אם היו נשארים עם התמיכה של ברית המועצות).
והעובדה שזה מה שהממסד שם עליו דגש צריך להראות לנו עד כמה לפעמים השיח הלא אלים, זה שמבקש ״לסלוח״ למדכא, זה שמתנגד לכל דבר ״מיליטנטי״, זה שרואה בשוטרים ״אחים שלנו״, זה שמנסה לעשות שינוי מבלי לשנות במהות את המערכת, הוא כל כך רפורמיסטי ולבסוף משתלב בדיוק עם הרצונות והאידאולוגיה של המדכא. והכי חשוב, האידאולוגיה הזאת לעולם לא תוביל לחרות אמיתית, כמו שקרה באפריקה, אלה רק להמשך הדיכוי באמצעים אחרים. ולכן, למרות שהסרט מעניין, הוא נופל לאותה תבנית שמקדשת פציפיזם ואי-אלימות (כי "הזמנים השתנו") כשבאותו הזמן אינו מראה מה הוקרב כדי שאותה אידאולוגיה תשרוד. בראש ובראשונה ההמונים בדרום אפריקה שכיום אולי מקבלים את ה"זכות" להצביע, אבל ממשיכים להיות מנוצלים בדרכים אחרות.
אז נכון, צריך לנסות לסלוח למדכא, בוודאי שאסור לנהל מאבק מתוך רצון לנקמה. אבל הכי חשוב, לא לבלבל בין סיבה למסובב, להמשיך לשים דגש על כך שישנה מערכת עם חוקים משלה שגורמת לאנשים להתנהג בצורות שונות. מנדלה (וכמובן עוד פעילים) שינה את אותה מערכת, הפך אותה לדמוקרטית יותר, אך לא איתגר אותה בצורה שתהפוך לשיוויונית. כשכלכלת דרום אפריקה החלה לקרוס תחת החרם, מנדלה יצא להגנת אותה מערכת, במקום לתת לה למות.
"אמור לי מי חבריך", ולכן חשוב להדגיש כי מנדלה "זכה" ליחס של כבוד מצד כל נציגי המדינות האימפריאליסטיות של המערב, אלה שממשיכים בניצול הכלכלי הברוטאלי של אפריקה ומדינות עולם שלישי, בגלל שבסופו של דבר, הוא לא איתגר את אותה מערכת גלובלית (ואולי הכי מצחיק או עצוב היה לראות את אובמה לא מזכיר את ההיסטוריה הארוכה של ארה"ב בגיבוי של האפירטהייד דרך השקעות והלוואות, וווטו באום נגד הצעות גינוי של דרום אפריקה). אם מנדלה היה מאתגר את אותה מערכת של ניצול, הוא היה מסיים מוכפש במערב כמו קסטרו או צבאס, ודרום אפריקה הייתה הופכת לעוד מדינה מבודדת כמו קובה או ונצאולה. צודק זיזק כשהוא כותב שהמתרגם לשפת סימנים, שהותקף בהתקף סכיזופרניה בארוע ההשכבה והחל לתרגם את הנאומים לג'יבריש היה האדם הכי ישר בארוע, הוא "תירגם" את כל דמעות התנין של נציגי המדינות האמפריאליסטיות, למה שהם באמת, צביעות וקשקשת חסרת פשר. באותו מעמד קפקאי, שבו אלה שממשיכים להנהיג מדיניות שגורמת למוות ועוני ברחבי העולם השלישי, מדברים על "מחילה" "שיוויון" ו"זכויות אדם", הארוע האמיתי היחידי הוא של שוטה הכפר שלו מותר לצעוק "המלך הוא ערום!".
בלוג בעוו'נתא 