מנדלה- הדרך הארוכה לחופש?

לפני כשבוע ראיתי את הסרט "מנדלה- הדרך הארוכה לחופש". הסרט טוב, למרות שאין לי הסכמה עם האמירה האדאולוגית שלו. הסרט גרם לי במיוחד לרצות לכתוב גם קצת על הסאגה האחרונה בחייו של מנדלה- מותו ופארסת טקס האשכבה באיצטדיון אפ אנ בי.
obama

לאחר מותו הוצג מנדלה בצורה מגמתית ע"י התקשורת הממסדית ונציגי הממסד. הם הזכירו את מנדלה (חלקם כאלה שתמכו באפרטהייד בעבר) תוך שימת דגש ספציפי על הסלחנות שלו כלפי אלה שדיכאו את השחורים, על הנטישה שלו את המאבק המזוין, איך הוא ״התחבר״ לסוהרים שלו בכלא, ועל הקריאה שלו מהשחורים ללמוד את שפת האפריקאן (השפה המדוברת על ידי לבנים בדרום אפריקה, ב1976 דרישות ללימוד שפת האפריקאן ע״י ממשלת האפרטהייד הובלו למרד לא אלים בסווטו שאורגן ע"י ביקו והתנועה לתודעה שחורה, שאליו הגיב המשטר ברצח של מאות מפגינים). והסרט, אינו יוצא דופן במובן הזה, למרות שהוא מייצג אמירה אולי טיפה קצת יותר מורכבת. בתקשורת הישראלית חזרו שוב ושוב על הקלישאה המטומטמת של "למה אין מנהיג פלסטיני כמו מנדלה?", או בתרגום לשפת עיתונאי החצר והממסד, למה אין "מנהיג" פלסטיני שיהיה מוכן לקרוא לאי אלימות אל מול האלימות הברוטאלית של ישראל ולמכור את עמו בעבור נזיד עדשים. (וחשוב גם לזכור בהקשר זה, שבלי התמוטטות ברית המועצות, לארה"ב לא היה את הכח הפוליטי ליישם ולדחוף מנהיגים כמו ערפאת ומנדלה  לקבל הסכמים שאולי הם לא היו מסכימים להם אם היו נשארים עם התמיכה של ברית המועצות).

והעובדה שזה מה שהממסד שם עליו דגש צריך להראות לנו עד כמה לפעמים השיח הלא אלים, זה שמבקש ״לסלוח״ למדכא, זה שמתנגד לכל דבר ״מיליטנטי״, זה שרואה בשוטרים ״אחים שלנו״, זה שמנסה לעשות שינוי מבלי לשנות במהות את המערכת, הוא כל כך רפורמיסטי ולבסוף משתלב בדיוק עם הרצונות והאידאולוגיה של המדכא. והכי חשוב, האידאולוגיה הזאת לעולם לא תוביל לחרות אמיתית, כמו שקרה באפריקה, אלה רק להמשך הדיכוי באמצעים אחרים. ולכן, למרות שהסרט מעניין, הוא נופל לאותה תבנית שמקדשת פציפיזם ואי-אלימות (כי "הזמנים השתנו") כשבאותו הזמן אינו מראה מה הוקרב כדי שאותה אידאולוגיה תשרוד. בראש ובראשונה ההמונים בדרום אפריקה שכיום אולי מקבלים את ה"זכות" להצביע, אבל ממשיכים להיות מנוצלים בדרכים אחרות.

אז נכון, צריך לנסות לסלוח למדכא, בוודאי שאסור לנהל מאבק מתוך רצון לנקמה. אבל הכי חשוב, לא לבלבל בין סיבה למסובב, להמשיך לשים דגש על כך שישנה מערכת עם חוקים משלה שגורמת לאנשים להתנהג בצורות שונות. מנדלה (וכמובן עוד פעילים) שינה את אותה מערכת, הפך אותה לדמוקרטית יותר, אך לא איתגר אותה בצורה שתהפוך לשיוויונית. כשכלכלת דרום אפריקה החלה לקרוס תחת החרם, מנדלה יצא להגנת אותה מערכת, במקום לתת לה למות.
מנדלה

"אמור לי מי חבריך", ולכן חשוב להדגיש כי מנדלה "זכה" ליחס של כבוד מצד כל נציגי המדינות האימפריאליסטיות של המערב, אלה שממשיכים בניצול הכלכלי הברוטאלי של אפריקה ומדינות עולם שלישי, בגלל שבסופו של דבר, הוא לא איתגר את אותה מערכת גלובלית (ואולי הכי מצחיק או עצוב היה לראות את אובמה לא מזכיר את ההיסטוריה הארוכה של ארה"ב בגיבוי של האפירטהייד דרך השקעות והלוואות, וווטו באום נגד הצעות גינוי של דרום אפריקה). אם מנדלה היה מאתגר את אותה מערכת של ניצול, הוא היה מסיים מוכפש במערב כמו קסטרו או צבאס, ודרום אפריקה הייתה הופכת לעוד מדינה מבודדת כמו קובה או ונצאולה. צודק זיזק כשהוא כותב שהמתרגם לשפת סימנים, שהותקף בהתקף סכיזופרניה בארוע ההשכבה והחל לתרגם את הנאומים לג'יבריש היה האדם הכי ישר בארוע, הוא "תירגם" את כל דמעות התנין של נציגי המדינות האמפריאליסטיות, למה שהם באמת, צביעות וקשקשת חסרת פשר. באותו מעמד קפקאי, שבו אלה שממשיכים להנהיג מדיניות שגורמת למוות ועוני ברחבי העולם השלישי, מדברים על "מחילה" "שיוויון" ו"זכויות אדם", הארוע האמיתי היחידי הוא של שוטה הכפר שלו מותר לצעוק "המלך הוא ערום!".

קצת על זיזק וחומסקי

בשבועות האחרונים אני עוקב בעניין אחרי העימות האדואולוגי שבין חומסקי לזיזק. הדיון בינהם מאוד מעניין לפי דעתי ומעלה שאלה חשובה שמתחברת לתרבות הבלוג שכתבתי עליה לפני כמה שבועות.chomskyzizekmain
אני חייב להודות שאם אני צריך לבחור צד אזי אני מסכים עם ביקורתו של חומסקי. זיזק כותב בחסד, מרצה מעולה, ומשלב סיפורים בתאוריה שלו שגורמות לי לצחוק כל פעם מחדש. אבל הוא גם חוטא בהרבה אקלקטיסיזם. פעם אקלקטיזיסם היה נחשב לכינוי גנאי וביקורת כלפי אקדמאים שכותבים מאמרים כמו שילדים מציירים ציור עם צבעי גואש. שימוש במגוון יצירות תרבות וחלקי תאוריות ללא קו שמקשר בינהם ושהופכות את המאמר למעניין אבל מחוסר תוכן משמעותי. מאמרים שלא רק שאין בהם ניסיון להגדיר איך משתמשים בכלים תאורתיים שנידונו כדי לבנות ולשנות, אלה אפילו הגדרה בסיסית של חלקי התאוריה שאיתם אותם כותבים משתמשים.

חומסקי לעומת זיזק הוא מרצה משעמם, ספריו עמוסים בפרטים היסטוריים יבשים, והפתרונות שהוא מציע נתונים לדיון ולביקורת. אבל אולי כאן הנקודה שאני מתחבר אליה, אצל חומסקי אני יכול לכתוב מדוע, לדוגמא, איני מסכים עם התאוריה שהקיבוצים בישראל בשנות ה30 הם ״דוגמא״ לאפשרות למימוש פרקטי של החזון האנרכיסטי. אני יכול להבין תאורטית את חוסר ההסכמה שלי איתו. אצל זיזק, גם כשאני לא מסכים, לדוגמא, עם הרעיון של ״תאצר של השמאל״, אני מוצא את עצמי שוב ושוב מנסה להבין למה הוא בדיוק התכוון. כשאני מנסה להחליט אם אני מתנגד לתמיכה שלו ב"קומוניזם", אני לא ממש בטוח שהבנתי את ההגדרה שלו למושג.
והביקורת הזאת עולה אצלי שוב ושוב מקריאה של ספרים של זיזק (ועוד תאוריטנים כגון לקאן), ראוי וחשוב שנדרוש מאינטלקטואלים (שמשייכים את עצמם לשמאל) שהתאוריות שהם מעלים יהיו קשורים לפרקטיקה (או דוגמאות של) שינוי המציאות. שאותם מאמרים לא יהיו עוד תרגילים ב"קריאה אחרת" או אבסטרקט תאורתי.

ובזה חומסקי מעלה את הרף מבחינת איך ראוי שדיון תאורתי יתנהל. שגם אם זיזק מתנגד לפוסט מודרניזם או תאוריה של זהויות הוא לפעמים משתמש בטיעונים שהם לא מאוד שונים במהות מהרלטביזם הנבוב שאותם אידאולוגיות מייצרות. יותר מזה, זיזק נותן "השראה" לעניות דעתי, למאמרים שנקראים כמו ספרי קודש בשפה זרה, כשהאחריות להבינם היא רק על הקורא/ת. אני מרגיש שהרבה פעמים זיזק "מנהיג" את אותה אסכולה של כתיבה, שמזכירה ניסיון להכין מרק מחלקים של תפריטים אחרים, רק בגלל שאותם מרכיבים היו טעימים במתכונים ההם. בארה"ב כשהיינו מעלים את הביקורת הזאת כלפי סטודנטים בלימודי פוסט-"בלה", הם היו טוענים חזרה שהתאוריות שלנו "טוטאליות", מייצגות "מודרניזם", ושמרקיסיזם הוא אידאולוגיה "ארופאית". אני חושב שיש משהו בביקורת הזו, למרות שברובה היא עוד תרוץ להתכנס בסובייקטיביזם של המציאות. החוזק בתאוריה היא "הטוטאליות" שלה, שמאפשרת להבין ולשנות את האובייקט/מציאות. בוודאי שאם שופטים אידאולוגיה לפי המיקום של המחבר/ת שלה אז אפשר להוסיף לסל "הארופאיות" גם את הפוסט מודרניזם (ליוטרד, פוקו, דרידה) והפוסט קולניאליזם (סעיד, ספיבק,באבה). שהריי כל אותם כותבים גם אם נולדו בארצות שהם חלק מהפריפריה הגלובלית, היו חלק ממשפחות אמידות והתאוריות שלהם התגבשו באקדמיות שנצאו במרכזי הכח של הקפיטליזם הגלובלי המערבי.
אם מאמר נראה כמו גופת פרנקנשטיין שהורכבה מחלקי גופות אחרים, ללא מכנה מחבר, עם שימוש מוגבל ולא מובן בתאוריות שונות, עם טיעונים שמתחילים ב״פגשתי את ההוא, ואז הבנתי שכל הקבוצה שאליו משתייך אותו אדם הם א,ב, וג״, או ״קראתי כמה אנשים שכתבו/שיתפו מאמר בפייסבוק ולכן אותה קבוצה היא א,ב,וג" או "ככה אמרו לנו במשפחה ולכן זה חשוב לי מבחינת זהות וחייב אוטומטית להיות נכון". אז אותו מאמר אולי יוצר תחושה טובה בקרב הכותבים ואלה ששייכים לאותה קליקה, אבל אין לו משמעות מעבר לזה ובטח שהוא אינו כלי שיוצר דיאלוג או שינוי. ואם אלה המאמרים שאנשי אקדמיה כותבים, אז ראוי שסטודנטים לא רק ידרשו להוזיל את שכר הלימוד אלה גם לקבל חינוך יותר טוב.

תאוריה שמאוהבת בעצמה כתאוריה, שמאופיינת באי בהירות מכוונים, שמתייחסת לתאוריות אחרות כאל סלט שממנו אפשר לבחור את הירקות שמתאימים לדיאטה מחשבתית אישית, היא בסופו של דבר כלי ריק. רדוקציה שמנסה לעשות השוואות רדודות כגון "א השתמש באותה תאוריה ולכן אותה תאוריה גזענית" היא ילדותית במקרה הטוב. העובדה שהיטלר היה צימחוני אינה הופכת את הפרקטיקה של צמחונות או טבעונות ללא נכונה או נכונה. המציאות הרבה יותר מורכבת מהתרגילים התאוריתיים הבאנליים הללו.