הילדים של המחר

כל אומנות מייצגת קו מחשבה ורעיון פוליטי. אותו קו פוליטי אינו ברור מאליו, ואנו יכולים להתווכח על המשמעות של יצירות אומנות שונות, אבל אני מתנגד לרעיון שאומנות היא  אבסרקטית. משהו שקיים "מעל" פוליטיקה (כאילו שפוליטיקה היא מושג שניתן להגדיר אותו בגבולות) אומנות תמיד נוצרת במרחב מסוים, בכלים שונים, וייצוג של זווית ראייה וקו מחשבה שהוא בסופו גם פוליטי.

אני אנסה בעתיד לכתוב עוד מאמרים על סרטים שונים שמייצגים לפי דעתי רעיונות ואידאולוגיות חשובות. הסרט שעליו אכתוב כאן הוא "הילדים של המחר", בבמויו של אלפונסו קוארון (שגם ביים את "ואת אמא שלך גם"). הסרט מצולם ברובו בסגנון ריאליסטי ובשוטים מאוד ארוכים. הדבר נעשה כדי לחבר את המציאות עם הצופים ללא מניפולציות של צילום. הדבר חשוב במיוחד בגלל הנושאים שבהם עוסק הסרט, תקווה משמעות ויאוש.

"הילדים של המחר", מתקיים באנגליה בחברה עתידנית וטוטליטרית שבה האנושות סובלת מעקרות. בנוסף לכך זיהום ומשבר עולמי בכל העולם משאיר את בריטניה כמדינה בודדת שבה יש עדיין את האפשרות לשרוד מעבודה (מה שגורם למהגרים רבים להגר לשם). הסרט מתחיל עם מותו של האדם הצעיר והאחרון שנולד בתקופה זו. בזמן שהגיבור הסרט תיאו (קלייב אוון) קונה קפה, הידיעה בדבר מותו של אותו צעיר משודרת בכל רשתות הטלביזיה. אנשים מסביב תיאו מזילים דמעות, אך הוא אינו מתרשם וממשיך לעבודתו. גם פיצוץ של אותו בית קפה כמה שניות לאחר שהוא יוצא ממנו אינו משפיע עליו. טיאו כבר מזמן איבד עניין בחברה שמסביבו. בהמשך הסרט כשהוא וחבר מדברים על האפשרות שקיימת מחתרת של מדענים שמנסים למצוא תרופה לעקרות, הוא עונה "מה זה משנה אם הם קיימים? העולם כבר הרוס". כמו רוב הדמויות בסרט, תיאו מייצג את הניהליסט הפסיבי בעולם הראשון. פעיל לשעבר, אין לו אמון באנושות, במיוחד באנושות שאינה מצליחה ליצור משהו חדש (הילדים מסמלים המשך ויצירה). תיאו מעדיף להשקיע את חייו בשתייה והימורים. לכל אורך הסרט, בזמן שתיאו הולך ממקום למקום, המרחב מנסה לפרוץ את האדישות שלו ללא הצלחה. פיצוץ של בית קפה, כנופיות שתוקפות את הרכבת שהוא נוסע בה, מחסומי משטרה ואלימות של הצבא, ומהגרים שמעונים וכלואים במכלאות שהוא עובר לידם בדרכו הבייתה. אך תיאו כבר סיגל קו מחשבה שעוזר לו להתעלם מכל זה (משהו שמאוד מזכיר ישראלים שממשיכים בחייהם כרגיל למרות כל הדיכוי שהם חשופים אליו ומתבצע ממש לידם).

האדישות של תיאו עוברת תפנית כאשר הוא נחטף ע"י מחתרת (ואהובתו לשעבר) שפועלת נגד הממשל. הם מבקשים מתיאו שישיג מסמכים בשביל מהגרת שהם מנסים להבריח. תיאו מסכים להענות לבקשתה של המחתרת למרות שהוא מאוד אדיש לפעולות שלהם. האהבה שלו אל החברה לשעבר, גורמת לו להסכים לבקשה. המחתרת מייצגת את הניגוד לתיאו בדמות הניהליזם האקטיבי. חברי המחתרת אינם מדברים על עתיד אחר, אידאלים או ערכים. המטרה היחידה שלהם היא "ההתקוממות", נקמה במובן הצר ביותר, הקרבה של ערכים ורצח בשביל אותה מהפכה. הם מעוניינים בראש ובראשונה בהתנגשות עם המשטר, לא בבניית חברה טובה יותר. תיאו שמהר מאוד מודע כי אותה מחתרת מושחתת ורצחנית חושב לעזוב, אך כשהוא מגלה כי אותה מהגרת בהריון (ארוע שלא קרה כבר 18 שנה) הוא מחליט לעזור לאותה בחורה כדי להביאה לקבלת טיפול רפואי.

כשתיאו נוסע לבקש אישורי מעבר מקרוב משפחתו (ניג'ל) שעובד במשרדי הממשל שנקראים "תיבת האומנות" (לפי דעתי בפרפאזה על תיבת נח או תיבת ארון הקודש בבתי כנסת), שבהם נאגרים יצירות אומנות היסטוריות (הרבה ממה שאכתוב על הסצנה הזו לקוח מהפרק הראשון של הספר "ריאליזם קפיטליסטי") אנו נחשפים לעולם של האליטה, עולם שגם הוא מוגן במחסומים וצבא. ניג'ל מסמל עוד דוגמא של ניהליסט פסיבי, התאוריטיקן. אובססיבי לגבי הסובייקטיביזם העצמי, במשמעויות העמוקות של יצירות אומנות בזמן שכל האנושות נעלמת אל מול עיניו. הוא מעוניין בהגדרות אבסטרקטיות של המציאות ולא במציאות עצמה. כשתיאו נכנס אל הקומה שבה עובד ניג'ל נראה פסל "דוד" של האמן מיכלאנג'לו מתנוסס מאחורה. כשהוא וניג'ל יושבים לאכול ציורו של פיקסו "גרניקה" נראה על הקיר. מהחלון ניתן לראות את בלון החזיר מהופעות של פינק פלויד (שמייצג את הממסד/קפיטליזם). אך אותן יצירות אומנות מאבדות כל משמעות ברקע. כי בעולם נעלם שבו אין יצירה של חדש לאותה אומנות אין שום משמעות. כשתיאו שואל את ניג'ל למה הוא עוסק באומנות כשבקרוב לא יהיו אנשים שיוכלו להעריך אותם, ניג'ל עונה לו בכנות :"העניין הוא טיאו, שאני פשוט לא חושב על זה". וכאן ישנה נקודה חריפה שחשוב להדגיש, החדש תמיד מגדיר את עצמו בהקשר לישן, בזמן שהישן מנהל שיח עם החדש. בעולם שהחדש (בדמות דור צעיר) אינו קיים מה הטעם ביצירות אומנות? מה המשמעות של "גרניקה" כשאין דור להגות ולהגדיר מחדש את המושג פשיזם? ובחזרה אלינו (ובפראפרזה מהמניפיסט הקומוניסטי) האם נותרה משמעות בעולם שבו הכלכלה הקפיטליסטית נהפכה לחלק אינטרגרלי כל כך מחיינו? עולם שבו קל לנו יותר לדמיין את סופו בגלל אותה מערכת כלכלית מאשר לדמיין חברה אחרת? בעולם כזה לאובייקטים אין משמעות כי אין דור חדש שיצפה בהם ויגדיר וייצור דברים חדשים ביחס אל הישן. עקרות היא אנלוגיה לחוסר האפשרות ליצירה, למצב קיומי שבו דברים לא משתנים, אלה רק חוזרים על עצמם בצורות שונות. מלחמות, זיהום גלובלי, דיכוי, ומשברים כלכליים. כולם חוזרים על עצמם כחלק מ"טבע אנושי". כשבסרט מוצגים סימבולים שונים ממהפכת התרבות בסין, תמונתו של לנין, או גרפיטי של המגל והחרמש (ושל בנסקי), כמו יצירות האומנות הם משוללי כח ואינם יכולים להוות מצפן לעתיד טוב יותר. התרופות הפסיכיאטריות שמחולקות בסרט ע"י הממשל מדגישות מצב זה שבו כחברה אנחנו מווסתים את ההתנהגות שלנו ביחס למציאות, ולא את המציאות ביחס אלינו. במקום להלחם לדוגמא בתופעה של דיכאון בחברה ע"י מתן אפשרויות לחיות בכבוד, אנו ממציאים כדורים שיאפשרו לנו להמשיך לעבוד בתנאים מחפירים (מה שפוקו הגדיר כביו-כח). אנו הופכים את הדיכוי לאישי, ואת המציאות למשהו כללי ואבסרקטי שאינו זקוק ולא יכול להשתנות.

מצב קיומי זה יוצר את ההתנהגויות שמגולמות בדמויות בסרט, ניהליסטים פסיביים ואקטיביים (טיאו הוא האנטי-גיבור האולטמטיבי, אלכוהוליסט ומהמר, הולך ייחף, חסר תשוקה לחיים) לעומת חברי המחתרת האקטיביים. לאף אחד מהם אין תשובה איך לשנות את המצב הקיים בצורה רדיקאלית. הממסד והמחתרת בסרט מייצגים צדדים הפוכים לאותו מטבע, שניהם מאמינים ש"המטרה מקדשת את האמצעים". הממשל בדמות עינויים וכליאה כדי לשמור על הביטחון, והמחתרת שמוכנה לרצוח ולסכן את חייה של אןתה מהגרת כדי להצית התקוממות. המחתרת (וחשיפה להפגנה של תנועה איסלמית בעיר המעצר של המהגרים) מייצגים צורך מאוד רדוד ב"התקוממות" וקידושו של המוות אל מול מציאות קשה ומייאשת.
אל מול כל זה מגיעה "התקווה", האפשרות של לידה והתרבות מחדש של האנושות. למרות שהבמאי מפלרטט עם רעיונות נוצריים, האנשים המאמינים בדת נראים בסרט בצורה מזלזלת. אפילו האחות המיילדת שעוזרת לתיאו מצטיירת כאשה לא מאוד חכמה. כשהיא מעלה את הטענה ש"לכל דבר יש סיבה", אנו נותרים עם השאלה איזה מין סיבה יכולה להצדיק דיכוי ורצח.
מאוד נהניתי מהסרט אך לצערי הוא לא ממש פותר את האינדוודואליזם העמוק שקיים בעולמנו שמגולם בנהליזם פסיבי/אקטיבי. אחת מהשאלות המוסריות שעולות בסרט היא האם מותר למחתרת להשתמש באותה מהגרת כדי לעורר את ההמונים להתקוממות או האם עדיף להביא אותה אל קבוצת המדענים כדי שיתנו לה טיפול רפואי. הסרט יוצא מנקודת חשיבה שהאינדוודואל הוא היחיד שיכול לקבל החלטות על חייו ועל הצורה שבה הוא בוחר להאבק. זה בסדר גמור כל עוד זה אינו נהיה גולת הכותרת של המאבק, כל עוד איננו משתקעים בסובייקטיביזם- האידאולוגיה שדוגלת בהגדרת העולם רק דרך זווית הראייה של האינדוודואל. בחברה הוירטואלית אותה אידאולוגיה נהייתה לדת, אין דגש על ניסיון לראות את העולם מכמה נקודות מבט, על יצירת קבוצות מאבק שבהם נושאים עולים תוך כדי שיתוף של דעות שונות. בעולם זה, ניסיון אישי היא מהות כל פעולה, ובמצב כזה אין זה נכון שאנשים שונים יעשו מה שהם מוצאים לנכון כדי להאבק (למרות שזו גם תהיה התקדמות על פני כל האלפים שיושבים על התחת ולא עושים כלום), פעולות חייבות להתקבל בצורה קולקטיבית מתוך הקרבה של האינדוודואל למען הקבוצה, לא הקרבה של הקבוצה למען האינדוודואל. ובאותו קונטקסט להשמיע שוב את הקלישאה ש"השמאל אינו שונה מהותית מהימין", הוא רק תרוץ לאינדוודואליזם עמוק שמחזיר אותנו לאותו ניהליזם פסיבי.
הסרט שנעשה ב2006 לפני שהמשבר העולמי היכה המלוא עוצמתו והאביב הערבי שסחף מיליונים בעולם למחאה בכל מקום, מייצג זווית ראייה קצת מיושנת. אנו חיים בסביבה חדשה שבה אפילו קפיטליזם וצורת החיים שהוא כופה עלינו אינם מובנים מאליהם. יש תקווה ביצירת משהו חדש, ישנה התקוממות תודעתית שאנו יכולים להתחבר אליה כדי להוביל מהלך לחברה חדשה. אותה תקווה שמגולמת בסרט בזכות הריון ולידה, מסמלת את החברה החדשה שאנחנו חייבים לעמול עליה גם במצב חיים עקר. כבר עכשו, כשהמחאה אינה מתפוצצת ואין אלפי אנשים ברחובות אנו חייבים לספק תקווה וסמלים שיכולים להיות תבנית שעליה תתבסס חברה החדשה. להתכונן להתפרצות הבאה. פעילות שטח שתיתן תקווה לעולם אחר לכל מיליוני האנשים שחיים כאן ושאינם רואים מוצא מהמציאות המאיישת. עוד לפני שאנחנו שוברים בנקים חוסמים כבישים ושורפים צמיגים (דבר שהוא חשוב בפני עצמו), אנו צריכים להגות תכנית פרקטית שמייצגת את העולם שאנחנו היינו רוצים לחיות בו. קואופרטיבים, פלישות לבנינים ריקיים, תמיכה באלה שפולשים לדירות עמידר, שחרור של אוכל וחלוקה שלו בקהילות, דחיפה קדימה לתפקידי מפתח של יחידות מקהילות מג'נדריליות, סולידירות שאינה מבוססת על "מה יוצא לי מזה". וכפעילים, דרך חיים של הקרבה למען האחרים והעתיד. במצב החיים הנוחכי אין לנו ממש ברירה, זה או התנגדות, או עמידה מהצד והתכנסות בעצמי.

אני ממליץ גם לראות את הראיון עם זיזק על הסרט:

אחרי השמשה המנופצת

לפני כשבוע נפגשתי עם אדם שגר איתנו תקופה באוהלים בתקופת המחאה החברתית. הוא נעלם בסוף המחאה, חזר הביתה למשפחה ולילדים. כששאלתי אותו למה עזב הוא ענה: "המחאה נכשלה, יש לנו עם שלא איכפת לו מכלום. לא משנה כמה ידפקו אותנו הפוליטיקאים הם ימשיכו להצביע לאותם אנשים". המהות של המשפט הזה היא משהו שאני שומע בצורות שונות מאנשים שונים, גם כאלה שעדיין פעילים במחאה. זהו יאוש שלפי דעתי לא נכון מבחינת ניתוח ההיסטוריה של המחאה והפוטנציאל לעוד מהפכה חברתית.

המאבק החברתי תפס רבים מאיתנו בשמאל הרדיקאלי בהפתעה. ההשפעה של שיח הפריווילגיות, הפך אצל חלקנו למבט על אנשים כרובוטים. מכונות שנדונו להתנהג בצורה מסוימת שמתבססת על מגדר, גזע, לאום, ורקע מעמדי. ישראלים, אפילו מזרחים, "נדונו" להמשיך לתמוך במשטר בהתבסס על מעט הפריוילגיות שהם מקבלים יחסית לפלסטינים. הראייה הזו, רואה רק את קצה הקרחון, ומאבדת מורכבות בשם פרגמטיזם.

ראייה זו היא משהו שלדעתי כולנו סובלים ממנו (במילים "כולנו" ו-"אנחנו" אני מתייחס לקבוצות שונות, ואין כאן ניסיון לעשות הכלללה של כל השמאל). האידאולוגיה הזו כשהיא מעורבבת עם יאוש תהומי מהמצב הפוליטי כאן (וההיסטורי של מלחמה שלא נגמרת) מובילה לפי דעתי לניהליזם- התמוטטות אמונית בכל הערכים והמציאות הפוליטית המקיפה אותנו. ראייה של המציאות מסביבנו כמלאת שקרים. מוסדות המדינה, הערכים שמוטמעים בנו ע"י התרבות והתקשורת, צורת החיים שבה אנחנו מוכרחים להתנהל, הכל נחשף במלוא כיעורו.

כשניטשה כתב על ניהליזם, הניהליזם שהוא דיבר עליו היה הקריסה באמונה דתית. העולם הערום והמנוכר שאנחנו נותרים איתו כשלחיים שלנו אין משמעות. הבנה שהמודעות העצמית שיש לנו אינה אלוהית (וייחודית לבני אדם), אלה רק "עונש" שכל מה שהוא מותיר לנו הוא להרהר על סופה של אותה תודעה. ניטשה תיאר שני סוגי ניהליזם. ניהליזם פסיבי ואקטיבי. הפסיבי הוא הניהליזם שמתעסק בעצמי ובעולם המופשט. סיימון כריצלי (פרופסור לפילוסופיה באנגליה) מתאר את הניהליזם הזה כאובססיה והתמקדות במרחב הוירטואלי, אמונות רוחניות למיניהן, קנייה של מוצרים ללא ניצול (או אצלנו מוצרים אורגניים), ובכלליות התעסקות באישי מבלי להתייחס לשינוי המציאות. המציאות לניהליסט הפסיבי סופה לאכזב. הניהליסט הפסיבי יאמר לעצמו בסופו של דבר ש"טבע האדם" (או המגדר והלאום) הוא משהו קבוע שאי אפשר לשנותו, וכי התועלת הגדולה ביותר שניתן לעשות היא לנסות לחיות חיים משמעותיים עבור האינדוודואל בלבד.

הניהליסט האקטיבי לעומת זאת רואה ערך בפעילות שמסתכמת בפירוק ומיטוט של העולם. הוא מיואש מהמצב, אך בוחר (בצורות קיצוניות) "למות על הרגליים מאשר לחיות על הברכיים". הוא מחוייב למטרה של "לעשות בלגן" אך לא מעבר לכך (ושוב כאן אני מדבר לא על אנשים ספציפיים אלא בעיקר על עצמי). הניהליסט האקטיבי מסרב לשבת בבית ולדבר על כמה העולם רע, אך מעבר לפעילות (שבהרבה מקרים מסכנת את חייו כמגן אנושי) הוא לא מציג שום חזון. הוא מונע מכעס על המציאות, ויאוש מכך שדבר לא ניתן לשינוי. הוא רואה את המאבקים שהוא פעיל בהם כמאבקים ששקולים להתקוממות בגטו וורשא. חסרות סיכוי, אך נותנת לו לפחות את הבחירה איך ומתי למות. הניהליסט האקטיבי מתקדם יותר מהנהליסט הפסיבי בכך שהוא לפחות פועל במציאות, אך בסופו של דבר שתי האידיאולוגיות מונעות מתוך יאוש וחוסר אמונה בבניית עתיד טוב יותר. ברור כי המציאות בפועל מורכבת יותר, וכי לניהליזם פנים רבות.

  אני לא חושב שניתן להגיע לפעילות פוליטית בוגרת מבלי לעבור את שלב הניהליזם. את השלב שבו אנחנו מבינים עד כמה איום ונורא העולם שבו אנחנו חיים. כמה רחוק אלה ששולטים בנו מוכנים לסכן את כולנו בשביל רווח אישי. כמה ש"החוק" אינו דבר דמוקרטי שמשקף את הצרכים של החברה, אלא דרך לכפות עלינו חיים שמעולם בחרנו בהם. שהצבא והמשטרה הם גופים שעוברים על החוק יום יום כדי לאכוף חוקים מפלים (ושמח"ש הוא ארגון מטופש שנועד לא לעשות כלום). אני רואה זאת הרבה סביבי כרגע, והאידאולוגיה הזאת משקפת גם את מה שאמר לי אותו פעיל שעזב את המחאה. אבל הראייה הזאת בסופו של דבר היא מאוד בעייתית ולא נותנת אפשרות להתקדם ממנה לשלב שהוא גם בונה ולא רק מבקר.

אני קורא לפעמים דברים שאנשים כותבים או פעולות והפגנות שתנועות מוציאות (ושוב ההגדרה היא מאוד כללית ואינה מתייחסת לאף אחד ספציפית) שאת כולן ניתן לסכם במשפט אחד: "המלך הוא עירום". ואם בסיפור המלך הוא עירום ההמונים הטפשים (ובגלל זה הראייה הזאת מאוד אליטיסטית) "מתעוררים" בגלל המשפט של אותו ילד שרואה את המציאות כמות שהיא, הפעולות או המאמרים שאני רואה לא נועדו לשינוי תודעתי, אלה לחזרה בלתי נגמרת על אותה סיסמה בצורות שונות. "חשיפה" של המציאות לאותם המונים מטופשים שמסרבים להשתנות. ביקורת לויאלית שחושפת את אותם תכנים. ומה אם כולם מודעים לכך ש"המלך הוא ערום"? מה אם מאות אלפים של אנשים יודעים שהפולטיקאים מושחתים, שהכיבוש הורס, שהגזענות נגד מזרחים והדרת נשים הם איומים וצריכים להפסק, אבל הם פשוט מיואשים מדי מכדי לראות עתיד או מציאות אחרת? מה אם ישנם מאות אלפים (ואולי מיליונים) שרוצים מציאות אחרת אבל כל פעם שאנחנו דוחפים להם לפנים חייל שמתעלל בפלסטיני הדבר היחידי שעובר להם בראש זה "לפחות אנחנו לא במצב של אותו פלסטיני?" איזה פתרון אנחנו מספקים לאותם אנשים? איזו משמעות הם יכולים לקבל מהמציאות לכל השאלות הללו? מצד אחד התכנסות באינדוודואל ובעצמי, ומצד שני לשרוף צמיגים "לעשות בלגן" ולהצביע כל ארבע שנים לכנסת.

אז זהו, שהניהליזם הזה יכול להביא אותנו רק עד גבול מסוים. אנחנו חייבים להתחיל לנסות ולחשוב על פעילות שהיא מעבר להתנגדות גרידא, ויצירת מרחב (בפרקטיקה) שהוא גרעין של החברה העתידית שהיינו רוצים לראות.

חזרה לאותו משפט שנאמר לי ושהתחלתי איתו את המאמר. המחאה לפי דעתי לא נכשלה. היא מעולם לא התקיימה מספיק זמן כדי להכשל. נעשו טעויות, וזה קורה כל פעם שמנסים ולומדים משהו חדש, אבל אותן טעויות אינן מהוות את הבסיס והמהות של אותה מחאה. החשיבה שהמהפכה נכשלה היא ראייה פרגמטית שרואה את ההיסטוריה כמהלך של מנהיגים. ראייה מרקסיסטית של ההיסטוריה נותנת דגש או מבינה שההמונים עושים היסטוריה. והמחאה הראתה בדיוק את הפונטציאל הגלום במאות האלפים שהיו מוכנים לצאת לרחובות. היא הראתה לכל מי שעד אז חשב במונחים דטרמיניסטים שאנשים אינם רובוטים, שהם אינם פלקטים שעליהם ניתן להקרין תאוריות מהותניות. שאנשים, גם כאלה שנהנים מפריווילגיות שונות, יכולים להלחם למען שינוי ושלטון חדש. אני זוכר את אותו ערב שהפגנו בתל אביב אחרי המעצרים האלימים של דפני ליף ואחרים ביום שלפני כי הם ניסו להקים מאהל חדש. האנשים שאני אישית ראיתי היו צעירים ממעמד בינוני. ועדיין הם היו מוכנים לסכן את עצמם כדי לנפץ זכוכיות בנקים, לזרוק ביצים על העירייה, לשרוף פחים, ולזעוק נגד האלימות של המדינה. ערב אחד מה שהוא ברור מאליו נהפך ל"ברור מאליו" עבור אלפי אנשים. אם הם יכולים לעשות זאת, אז קל וחומר שבשכונות העוני ובפריפריה (כמו שקרה במחאה) אנשים יהיו מוכנים לצאת ולהלחם. הפוטנציאל לבניית עולם אחר הוא הלקח הכי חשוב שצריך לקחת מהמחאה החברתית, לא ראייה חלקית ופרגמטית שמסתכמת  ב"מה יוצא לנו מזה".
המחאה החברתית היא שלב ראשון לפי דעתי במעבר תודעתי בקרב ישראלים אל עבר ניהליזם. אני מאמין שאחרי שגם המפלגות החדשות שנבחרו יאכזבו ולא יצליחו להביא מציאות כלכלית טובה יותר המחאה תחזור בצורה אלימה יותר. את אבק השריפה אנחנו רואים כל יום מסביבנו בדמות מאות אלפי האנשים שרעבים ללחם, שנקלעים לעוד חובות למרות שהם עובדים. השאלה צריכה להיות באיזה צורה היא תחזור, בצורת ניהליזם אקטיבי, התפרצות ומהומות,  או ניסיון לבניית אוטונומיה וחברה אחרת?

אין לי תשובות או מפה לאיך לבנות חברה אחרת, רק פעולות מאוד כלליות שיכולות להוות התחלה של דרך. מוכנות לנסות ולטעות בשביל יצירת מפה. אסור לנו להתייאש או לקחת צעד אחורה בגלל שעכשיו נראה (מעל השטח, בראייה פרגמטית) שאנשים חזרו לבתיהם ונכנעו לשיטה. להיפך, עכשיו הזמן להמשיך בפעילות כדי להרחיב את המעגלים. לפלוש לבנינים ולדירות (או לתמוך באלה שעושים זאת). לבנות קהילות של פעילים ואוטונומיה. העצמה של אלה שאין להם מה להפסיד ומוכנים להלחם. רק כך נוכל להיות מוכנים לגל הבא של המחאה ולדחוף אותו למקומות יותר רחוקים מאלה שהמחאה האחרונה הגיעה אליהם. רק כך נוכל ללמוד ולהבין איך אנחנו יכולים ליצור עתיד אחר.