לפני כשבוע משפחתו של סמאר סרחאן הגישו ערער על סגירת תיק החקירה בגין הריגתו לפני כ3 שנים. הרצח, שבוצע ע"י מאבטח של ההתנחלויות בסילואן, היווה עליית מדרגה בדיכוי היום יומי שספגו הפלסטינים מאותם מאבטחים וגרר עימותים יום יומיים בין תושבי הכפר לבין כוחות הביטחון של המדינה. ההלוויה לוותה בהתקוממות הרואית שבה דגלי ישראלי נקרעו מעל בתי מתנחלים בסילואן, מכוניות צבא ומשטרה נשרפו, ומאות צעירים מכל רחבי מזרח ירושלים הגיעו לסילואן כדי למחות. 
מיד לאחר הרצח המשטרה אמצה את סיפורו של המאבטח, שהוא נקלע לסכנת חיים, והיה חייב לירות בסרחאן כדי להגן על חייו. אך סיפורו של המאבטח התברר כשקרי בגלל צילומי וידאו שצולמו מביתו של חבר. צילומים שהראו שאותו מאבטח התגרה, ירד מהרכב, ורדף אחרי סרחאן תוך שהוא יורה בו.
הערער שהוגש ע"י משפחת סרחאן הוא בעקבות סגירת התיק מ"חוסר ראיות" והכי חמור, בסצנה שכמו נלקחה מסרט שחיתות על המאפיה, כדור שנלקח מגופו של סרחאן "נעלם" ממחסן הראיות של המשטרה, ושלמרות הסתירות בין עדותו לבין צילומי הוידאו (מה שהיה יכול להוסיף אישום בעדות שקר) לא נמצאו "עדויות מספיקות" להגשת כתב אישום. המשטרה מינתה קצין ש"יחקור" איך אותו כדור נעלם מתחנת המשטרה, אותו קצין (כמה מפתיע) לא מצא כלום.
סיפור טיוח החקירה מראה שוב עד כמה המשטרה, היא גוף אנטי דמוקרטי שמחויב לאידאולוגיה דיקטטורית ולא לשמירה על החוק. גוף שלא רק מאמץ גרסאות שקריות של חשודים, אלה גם מעלים ראיות כשיש חשש, שמי שאמונים על מלאכת הדיכוי במזרח העיר, ימצאו אשמים ברצח. שגם אם ההריגה צולמה תמצא הדרך לטייח את הרצח. ואם זה מה שקורא כשהרצח מצולם, מה קורא כשהרצח אינו מצולם? כמה פשעים אלימות ורצח נבדו ע"י הממסד שאחראי על שמירת החוק, וכמה אנשים חפים מפשע יושבים בבתי הכלא בגלל בידוי ראיות של המשטרה?
האמת הפשוטה הזו צריכה להדהד בראשו של כל פעיל/ה שמנסים לשנות את מבנה החברה. מדובר בארגון שהוא כלי לדיכוי, דיקטטורה של מדינה גזענית, על הקבוצות המדוכאות. האמירה שיוצאת אל הרחוב מטיוח הרצח היא "דמם של פלסטינים (וכל קבוצה מדוכאת) הוא הפקר, יש לנו כמשטרה כח כדי להגן על אלה שרוצחים בדם קר."
לצערי, למרות שעברו כבר שנתיים מתחילת המחאה החברתית אני עדיין שומע הדים "שהמשטרה הם האחים והאחיות שלנו", "שיש אפשרות לעשות רפורמה במשטרה" וש"הם גדלו בשכונות עוני ומגיעים מאותם מקומות שאנחנו הגענו מהם ובסך הכל מנסים לשרוד". (וראוי לזכור בהקשר זה את הנסיון האיום של "כח לעובדים" ובכללם פעילים ראדיקאלים לאגד את מאבטחי ההתנחלויות במזרח ירושלים). מעבר לבעיתיות בדגש על זהות ולא על הפרקטיקה, אותה אידאולוגיה מייצגת חוסר אמונה באפשרות לשינוי ראדיקלי בחברה הישראלית, אמונה דוגמתית שפשעים הם חלק מטבע האדם, ולא יצירה של תנאי חיים ודיכוי מעמדי/עדתי.
לגבי נושא הזהות, לאורך ההיסטוריה השתמש המעמד השולט באנשים מתוך המעמד הנשלט לצורכי דיכוי. וכפי שכותב פרירה, דווקא העובדה שאותו מדכא מגיע ממעמד מוחלש, הופכת את התלות שלו בתפקיד לקריטית. הוא חייב להוכיח, כי הוא יכול להיות מדכא בדיוק כמו המעמד השולט, או שיאבד את עבודתו ויחזור לחיים מחוסרי קיום כלכלי. מלקולם אקס קרא להם "עבדי הבית", אלה שרואים את עצמם כחלק בלתי נפרד מבעל העבדים. אז נכון, ישנם שוטרים שמסרבים לעשות את עבודתם, יש כאלה שלא יפנו אם חד הורית לרחוב, אבל הדגש צריך להיות על זה, על סרוב למלא פקודות, ולא על איזה שהיא פסודו-"סולידריות" שמבוססת על זהות ולא על פרקטיקה של דיכוי.
ועד שאותם התנאים של דיכוי לא ישתנו, המשטרה תמשיך להגן על אותה מערכת גם במחיר של עבירה על החוק. הם ימשיכו לשמור ולהפיץ את מחלת הדיכוי, בזמן שהם נלחמים בסימפטומים, פשעים ועברות. ושוב, גם אם רבים מהשוטרים מגיעים מאוכלוסיות מוחלשות, זהות אינה מתרגמת אוטומטית למוסריות פרוגרסיבית, לא לאידאולוגיה של שחרור, והכי חשוב, שכל אחד ואחת יכולים להפוך למשתפי״ם של הממסד. שהמערכת מוכנה לתת פריוילגיות ומעמד למי שמוכנים למכור את הקהילה שלו. ושלא משנה כמה ננסה לעשות רפורמציה, לנסות לשבת ולדבר עם רכז המודיעין, לשוחח עם "השוטר הטוב", לשכנע את מפקדי התחנות, בסופו של יום, מנאייק יהיו מנאייק.
בלוג בעוו'נתא 